הדעות הקדומות כנגד הומואים הרימו את ראשן השבוע. ח"כ אנסטסיה מיכאלי טענה בריש גלי כי הומוסקסואליות היא סטייה, כי הומואים מתים בגיל 40 לאחר שחיו חיים אומללים וכי נשים הופכות ללסביות כי נאלצו לעבור הפלה. מספר ימים אחריה הצטרף למערכה ח"כ אורי אריאל, שהסביר כי שירות הומואים בצה"ל נוגד את היהדות, וכי חיילים הומואים מפריעים לתפקודו של הצבא.
העובדה כי מדובר בשני חברי כנסת גרמה לדברים שלהם לקבל תהודה גדולה יותר, כמובן. בכך הם עשו שירות לכל מי שתומך בזכויות הלהט"ב – הזדמנות להסביר פעם נוספת שאין הבדל בין סטרייט לבין הומו, עובדה שרבים בישראל עדיין אינם מבינים אותה, לא רק מיכאלי ואריאל. עוצמת ההתנגדות לדברים שלהם היוותה הוכחה להתקדמות שעשינו כחברה, ההופכת אט אט לאנושית יותר, רוחנית יותר אם תרצו. באותה העת, דבריהם סימנו כי יש עוד דרך ארוכה לעשות.
ההתנגדות להומואים היא רק חלק ממציאות מורכבת ועגומה יותר, שבה כמעט כל אחד מביע שנאה ושאט נפש כלפי מישהו אחר. יהודים שחושבים שצריך להרוג את הערבים, ימנים שרוצים לגרש את השמאלנים, סטרייטים שבטוחים שהומואים הם אנסים, רזים שנגעלים מאנשים שמנים, צעירים שמזלזלים במבוגרים, ישראלים ששמחים לגרש פליטים. הרשימה עוד ארוכה, וברגע כזה או אחר כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו נגעל, מזדעזע, יוצא לקרב נגד בן אדם אחר.
כמו להביט במראה
עקרון יסוד בעולם הרוח אומר כי אנו מתנגדים למי שמזכיר לנו את עצמנו. ליתר דיוק, אני לא אוהב את מי שמשקף בדבריו ובהתנהגותו את החלקים בתוכי שאני לא אוהב. גדולי ההומופובים הם פעמים רבות הומואים בארון. רבים משונאי הערבים הם יוצאי מדינות ערב בעצמם, הצעירים שוכחים שגם הם יזדקנו, הרזים מפחדים להשמין ביום מן הימים וכמעט כל מי שרוצה לגרש את הפליטים מגיע ממשפחה שהייתה פעם פליטה בעצמה.
אנו לא אוהבים לראות את עצמנו, בגלל שאנו לא אוהבים את עצמנו. לכן, אנו רוצים להרוג, להשמיד, להשתיק, לגרש את מי שמזכיר לנו את מה שאנו מעדיפים לשכוח. הטוקבקים שקיבל הטור הזה בשבוע שעבר – ואלו שככל הנראה יתפרסמו לטור זה – הם הוכחה לכך שדרכנו עוד ארוכה.
אם אנו רוצים שלום בעולמנו, עלינו להתחיל עם עצמנו. אם נתפייס עם החלקים שאנו לא אוהבים בעצמנו, הגישה שלנו כלפי העולם תואר ברכות ובסובלנות. הגישה לפיה רק בכוח ישתנו דברים נפוצה מאוד בעולמנו. לכל מי שמאמין בכך, כדאי להתעורר ולהסתכל סביב. מעולם לא היה עולמנו כה כוחני ובו בעת כה רעוע, שברירי.
חוסר אחריות
דו"ח מבקר המדינה על אסון הכרמל חולל את הסערה הציבורית והפוליטית הצפויה. שר הפנים אלי ישי הזדרז להסביר בסרטון שהוא לא אחראי: הנה, גם באוסטרליה מתו אנשים בשריפה. זהו מנהג נפוץ מאוד בקרב אנשי הציבור הישראליים, לא לקחת אחריות על מעשיהם. עברו הימים בהם התפטר יצחק רבין מתפקידו כראש ממשלה כשנחשף חשבון הדולרים של אישתו. בשנות האלפיים כל אחד דואג רק לעצמו. זו הנורמה, ואין סיבה לקחת אחריות על מעשים, גם אם הם פוגעים באחרים.
מי צודק בקרב המוסרי-משפטי-פוליטי, לא אני אקבע. אני כן יכול לומר במידה רבה של בטחון שאלי ישי, יובל שטייניץ ושאר חבריהם למשחק הפוליטי אינם היחידים. ברגע כזה או אחר, כולנו זורקים הרחק מאיתנו את האחריות למצבנו, לחיינו, מתעלמים מההשפעה שלנו על הסובבים אותנו. לכולנו נוח להאשים אחרים במצב בו אנו נמצאים, לא פעם מבלי להיות מודעים לכך. כאשר פוליטיקאי עושה את זה, אנחנו – לפעמים – מתקוממים כנגדו. האמת היא שהאחריות מוטלת תמיד בידינו; לא רק במי נבחר לכנסת, אלא באופן בו החיים הפרטיים שלנו נראים.
כדי לשפר את חיינו אנחנו לא חייבים ראש ממשלה הוגן ומשרתי ציבור נאמנים; עלינו ללמוד לקחת אחריות על חיינו ועל התוצאות של מעשינו, של דברינו. אנסטסיה מיכאלי, אורי אריאל ואלי ישי צריכים להתחיל לעשות זאת, אבל הם לא היחידים.