יש שתי הנחות יסוד מוטעות שמנהלים נוטים לפעול על פיהן:
א'. המנהל הוא מרכז החוכמה והידע, ולכן עליו לדעת טוב יותר מהכפופים לו.
ב'. אם המנהל אחראי לכל מה שמתבצע מתחתיו, לא מן הנמנע שהוא ייקח על עצמו משימות של הכפופים לו. הוא הרי לא רק יודע יותר טוב, אלא גם מבצע יותר טוב.
המקור להנחות הללו טמון במספר סיבות פסיכולוגיות: צורך בשליטה, דימוי עצמי נמוך, בעיית אמון, קיבעון מחשבתי וצבירת כוח. בכל המקרים, הבעיה הגדולה היא שכשמנהלים מחוייבים להשגת תוצאות אבל לא מחוייבים להעצמת הכפופים להם כדי שיפעלו בעצמם, הם מהר מאוד מוצאים את עצמם כורעים תחת עומס המטלות שמגיעות לשולחנם. במצב כזה תפקודם כמנהלים נפגע, וכל מה שנותר לעשות זה לשאול: אבל רגע, מי כאן הבוס?
אם התשובה שלכם היא "אני", הנה כמה טיפים שיעזרו לכם להשתכנע בכך:
1. קבלו החלטה - החל מהיום אתם לא עושים שום עבודה שנמצאת בתחום אחריותם של העובדים שלכם. נתתם למישהו משימה? הגדרתם דד-ליין? מאותו רגע אתם לא לוקחים על עצמכם שום מטלה שקשורה במשימה הזו.
2. הבהירו את החוקים החדשים - הסבירו לעובדים שהחל מהיום אתם לא מקבלים אף אחד מהם להתייעצות אם הוא לא מביא איתו לפחות שתי הצעות לפיתרון.
3. התמקדו - לפני כל פגישה עם עובד, או קולגה, קבעו לעצמכם מה התפקיד שלכם בפגישה: האם אתם יועצים? מכריעים? רק מתעדכנים? זה יכול להיות כל תפקיד שתרצו אבל למעט מקרים ספציפיים, שבהם מתעורר צורך בהתערבות מעשית, אסור לכם בשום אופן לקחת את העבודה אליכם.
4. שננו - אני מכיר מנהל חברה שהדביק במשרדו סטיקר ענקי עם הכיתוב: "אני לא עושה כלום". הסטיקר הזה נמצא שם כדי להזכיר, גם לו וגם לעובדים, את העובדה שהוא הבוס, ולכן לא ניתן להפיל עליו משימות שנמצאות בתחום אחריותם של העובדים. שימו מדבקה, שימו פוסטר - רק תדאגו שכולם זוכרים את זה.