אחד התרגולים המוכרים במסורת הבודהיסטית הוא לדמיין דמויות חשובות בחייך כאילו אינן כבר בין החיים. באופן טבעי הלב נכמר, הקשב מתחדד ומשהו בנו פונה אל הצדדים החיוביים של אותו אדם ("הוא היה פשוט טיפוס נפלא") - ההיפך הגמור מנטייתנו לשפוט את הסביבה באור מחמיר. התפלאתי לקרוא שבאוניברסיטאות מכובדות בארה"ב קיים נוהל דומה, שבו מתבקשים מרצים מכובדים להעביר את הרצאת חייהם כאילו הם על ערש דווי, מצויים באותו הלך רוח של חשבון נפש, סיכום חייהם וזיקוק החוכמה שצברו עם הזמן.
אבל כידוע, המקרה של פרופ' רנדי פאוש, מרצה למדעי המחשב מאוניברסיטת קרנגי-מלון בפנסילבניה, היה שונה. כשהוא העביר את הרצאתו האחרונה, שנקראה "להגשים באמת את חלומות הילדות שלך", הוא אכן גסס ממחלת הסרטן. עד מהרה התפרסמה הרצאתו ברחבי העולם, וגם הספר שיצא בעקבותיה הפך מיד לרב מכר. ב-25 ביולי האחרון, פחות משנה לאחר אותה הרצאה, נפטר פאוש והותיר אחריו אישה ושלושה ילדים קטנים.
אין לי זמן!
חשבו על עצמכם מקשיבים לדבריו של אדם המודע, כמוכם, לעובדה שהוא נוטה למות. דמיינו אותו יחד עם המשפחה שעומדת לאבד אותו. אין ספק שבכל הנוגע לרמת ההתעניינות בדבריו של פאוש, נקודת הפתיחה שלו מצוינת.
הספר, שנכתב בשיתוף עם העיתונאי ג'פרי זסלאו, מתאר את לבטיו של פאוש האם וכיצד לקיים את הרצאתו האחרונה בהחלט. כמו במצגת הפוואר-פוינט המקורית, משובצות בספר תמונות מההיסטוריה של אדם נוטה למות. דרך סיפור חייו - שכולל אנקדוטות מצחיקות ודמויות מעצבות אישיות כמו הוריו, מאמן הפוטבול שלו ואפילו קפטן קירק האגדי - נרקמת בפנינו תמצית חוכמתו של אדם אוהב, עדין, מפוכח (ולדבריו גם חנון על). פאוש מודה שהשתמש בפלטפורמה הזו כאמצעי להעברת מסריו לילדיו הקטנים ("החלטתי לראות בהרצאה כלי רכב שיסיע אותי אל עתיד שלא אראה"), שוודאי לא יזכרו מי היה אביהם. התוצאה מרגשת, אותנטית ומזכירה לנו כיצד לחיות ולהגשים את חלומות ילדותנו - כל עוד נותר לנו זמן.
נחמד, היה כל כך נחמד
עם זאת, מהדרך שבה מתאר רנדי את ילדותו ואת הדמויות הקשוחות למדי שהשפיעו עליו לטובה, עולה יותר מניחוח של ליטוש קוסמטי בדיעבד, ובקריאה ראשונה הדבר עורר אצלי ציניות מסוימת. ואז חשבתי לעצמי שיתכן והתהליך שעובר על אלה המאבדים אדם יקר עובר גם על הנוטים למות עצמם: הכול נצבע פתאום באור אוהד יותר, אוהב יותר, שחסר כל כך ביחסינו היומיומיים עם הסובבים אותנו ועם עצמנו.
לאחר שהוא סוקר תחנות משמעותיות מחייו ומציג כיצד הגשים – פחות או יותר – את חלומות ילדותו, מקבלים השיעורים של פאוש צביון מעט שבלוני יותר (''לעולם לא להתייאש", או "פעלו בקהילה"). אלא שזו שבלוניות רק לכאורה, משום שמצבו הייחודי בין חיים למוות מעניק עומק וראשוניות להצעותיו. מעבר לכך, פאוש הוא באמת מרצה בחסד והסיטואציה הלא פשוטה מועברת בצורה קלילה, מצחיקה ומרגשת, מה שהופך אותה למסמך רוחני נגיש ואפקטיבי.
"ההרצאה האחרונה", פרופסור רנדי פאוש עם ג'פרי זסלאו, תרגום מאנגלית אורי בלסם, מטר הוצאה לאור, 211 עמ'.