שהרה בלאו היא אחת הסופרות הצעירות המעניינות כיום, בגלל הכתיבה שלה אך גם בגלל הסיפור האישי. היא מזוהה עם גישה חדשה ואלטרנטיבית לעיסוק בשואה, שהחל עוד בתקופת השירות הלאומי, וידועה גם בגישתה הליברלית לדת. ספרה החדש, "נערות למופת", עוסק במחזה שמעלות בנות אולפנה על סיפורן של 93 על צעירות שהתאבדו בשואה על מנת שלא ייאנסו, ובשאלות שהוא מעלה.
איזה שיר פילוסופי בעינייך?
"המכשפות - להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך. זה אמנם לא שיר אופטימי, אבל במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי בדיכאון קליני לא מאובחן. אני טיפוס של לילה. יש בבוקר משהו יותר מאיים וקשה. השיר נתן לי תחושה שאני לא האדם היחיד הבודד שהבקרים כל כך קשים עבורו. היא לא כתבה מטאפורה, היא לא כתבה 'להתעורר בבוקר ולחוש את האובך האפור שעוטה את מחשבותייך'. מאוד אהבתי את הכנות והכוח בכתיבה, את היכולת לא לייפות את המציאות אלא לתאר את הרגעים היותר קשים שלה. זה שיר שמזכיר לי את היכולת של מילים לתאר באופן חד את המציאות, לשבור, לנפץ. אבל אני שמחה שהיום השיר כבר לא מתאר את המצב שלי".
איזו סצנה קולנועית פילוסופית בעינייך?
"סצנת הסיום של 'תלמה ולואיז' היא סצנה יפהפייה. תלמה ולואיז במכונית, על שפת הצוק. כולם מאחוריהם. הן נותנות ידיים, לוחצות על הדוושה ונוסעות אל עבר התהום. ברור לך שהן הולכות להתרסק. הבמאי הקפיא את התמונה כשהמכונית באוויר. אתה לא רואה את המכונית מתרסקת, וברגע שלא ראית את זה – זה לא קיים, הן לא התרסקו. אולי המכונית המשיכה לנסוע בשמיים או הוקפאה. זה נותן משמעות של חופש במובן הכי עמוק שלו, כי מבחינתי הן לא מתו".
איזה ספר פילוסופי אהוב עלייך?
"זה טראגי בעיניי, כי אני יודעת שעד סוף ימיי לא אקרא ספר יותר טוב מ'עין החתול' של מרגרט אטווד. זה ספר שמתאר ציירת שחוזרת לעיר הולדתה ושם היא מתארת חוויות ילדות, איך מי שנחשבה לחברתה הטובה התעללה בה. הכוח של הסופרת הוא בלתאר במהירות את הנפש האנושית, את הרגעים הכי אנושיים, קטנים, מביכים.
תמיד הרגשתי מאוד שונה. תמיד הרגשתי חריגה בסביבה בה גדלתי, וזה קשה. התחושה שמלווה אותי רוב החיים היא בדידות. אני יכולה להיות מוקפת אנשים ולהרגיש לבד. יש רגשות שנדמה לך שהם פרטיים ורק אתה חושב אותם, של שנאה, תיעוב עצמי, חוסר ביטחון, הרגשות הכי קשים. אבל בזכות הספר הזה ראיתי שאני לא בודדה, שיש תקווה. אנחנו לא בנות אותו דור, חיינו במקומות מרוחקים, אבל יש תחושה אדירה של כוח, של הזדהות. אני חושבת שאצל בני אדם יש דמיון בדי.אנ.איי של הנשמה".
"אני לא מפחדת מהמוות"
היחס שלך לדת הוא לא שגרתי.
"במגזר הדתי רוצים ליישר אותך. מה שמנחם היום הוא שהדתיות החדשה מפותחת יותר, כי היא מבינה שלאדם יש צרכים אינדיבידואליסטים. אני רואה את עצמי דתייה אוטונומית. אני שייכת לציונות הדתית, והיא בשני העשורים התפצלה לשניים. פעם זה היה המפד"ל. היום יש דתיים לייט אינדיבידואליסטים ויש את החרד"לים. אני משתייכת לדתיים הנורמאליים. יש לי בעיה מאוד קשה עם החרדי לאומי, שיותר ויותר מחמיר בעיקר בענייני צניעות. הם עדיין אחיי למגזר, אבל אני מביטה בדאגה ולא מבינה מי קבע שמי שיותר מחמיר הוא יותר דתי".
אז מי יותר דתי, אם בכלל?
"אולי מי שמוצא את החופש והמשמעות באמנות ובדיבור שלו עם אלוהים. בתיכון קיימתי יותר מצוות מהיום, אבל לא האמנתי באלוהים. בפרקטיקה קיבלתי 100 וברוחניות קיבלתי 0. אבל מאז פשוט הבנתי שאלוהים קיים, והוא לא צריך כל כך הרבה מתווכים".
מה מניע אותך ליצור?
"יש בי רעב לבטא את הדברים שאני רוצה להגיד, ואני מרגישה שדרך הכתיבה הספרותית אני מצליחה לומר את כל מה שאני רוצה. קראתי מישהי שכתבה ספר בקצה השני של העולם בקנדה והרגשתי שמצאתי נפש תאומה. גם אני מרגישה שאני כותבת ורוצה לכתוב ולבטא את הדברים הכי פרטיים ואישיים שאני מרגישה. אני כותבת דברים שאין לי למי להגיד. זאת מתנה מאלוהים, כישרון הכתיבה. את הספר הזה אני מרגישה שכתבתי למען הנערה שהייתי, או למען הנערות שבגרו והפכו לנשים".
את מפחדת ממוות?
"אין בי פחד ממוות בכלל. זה חלק טבעי. אני הולכת להגיד משהו שיוריד לי מאה נקודות איי.קיו ואומר בכל זאת: אני מאמינה גדולה בגלגולים. לא מידע אישי, אבל אני מאמינה שזה קיים, ולכן אין בי פחד מהמוות כי אני יודעת שזאת נקודה על איזשהו רצף".
במה עוסק הספר החדש שלך?
"הספר עוסק במיתוס של 93 בנות שהתאבדו בזמן השואה כדי שלא ינוצלו על ידי הנאצים. הוא מתרחש 50 שנה לאחר מכן, כשחבורת נערות תיכון מבני ברק רוצות להעלות הצגה על הסיפור. כל האכזריות שנערות מסוגלות אליה פורצת החוצה, וזאת שאמורה לשחק את התפקיד הראשי נעלמת. 'מיתוס ה-93' הפך לשוט: תהיי ילדה טובה, למופת, כמו אלה שהעדיפו לבלוע רעל כדי שלא יחללו אותן. אפשר לראות את זה בדרך אחרת, שה-93 האלה עשו מרד רוחני. הן בחרו איך למות.
"בזמן העבודה על הספר חזרתי לגור בבית הוריי, ליד התיכון שהייתי בו, ראיתי שהכתיבה שם שוטפת. הספר החזיר אותי אל העבר, 20 שנה אחרי. תמיד אנשים מתרפקים על הנעורים, אבל אני חושבת שההווה הוא הנקודה הכי חזקה".