אם תבקשו מילד קטן כלשהו לצייר את הסמל הבולט ביותר של חג החנוכה, הוא בטח יבחר במנורת בית המקדש או בחנוכייה שאנו מדליקים לזכר נס פך השמן, כפי שמופיע במגילת תענית: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".
אם כך, הסמל הייצוגי המשמעותי ביותר בחנוכה הוא נס פך השמן, אבל אם נבחן את החג כולו נגלה שמדובר לכאורה בנס לא משמעותי, בהשוואה לניצחון המכבים על היוונים - מעטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים. אם היוונים היו מנצחים אותנו - יתכן שהעם היהודי היה נמחק לחלוטין, על דתו ותרבותו. לעומת זאת, אם נס פך השמן לא היה מתרחש, והחשמונאים לא היו יכולים להדליק את מנורת בית המקדש (או שמא היו נאלצים להדליק אותה עם שמן שאינו טהור) - עולם היה ממשיך לנהוג כמנהגו. אז למה להבליט את נס פך השמן באמצעות החנוכייה, הפתילות וכל השאר, ולא להבליט דווקא את ניצחון המכבים?
הרב יצחק גבאי פותח את התשובה בדוגמה: "כאשר דוד ניצח את גלית עם רוגטקה ואבנים, אירעו שני ניסים", מזכיר הרב. "הנס הראשון היה עצם זה שדוד הצליח בכלל להרוג את הענק הפלישתי. הנס השני היה שבמקום ליפול אחורה כמו כל אדם שחוטף אבן בראש, גלית נפל דווקא קדימה, בניגוד להיגיון. למה הקב"ה סיבב שכך יהיה? כדי שגלית ייפול לרגלי דוד, ואילו דוד לא יצטרך להתאמץ כדי לוודא הריגה. דווקא הנס השני מבטא יותר גדלות מאשר קודמו. הסיבה היא שהנס הראשון היה הכרחי, אבל הנס השני לא היה הכרחי, כי גם כך גלית מת. אבל הנס הוא למעשה מסר של אהבה וחיבה מהקב"ה לדוד".
בואו לחגוג איתנו בחנוכה - מתכונים, אירועים, נרות ובילויים
הרב מקביל את נס-האקסטרה של דוד לנס פך השמן בחנוכה. "זה אותו רעיון", הוא אומר. "נס הניצחון במלחמה היה הכרחי, כי בלעדיו התרבות היהודית הייתה נמחקת. אבל נס פך השמן לא היה הכרחי. אם המנורה היתה דולקת יום או שמונה ימים - זה לא קריטי, גם לא מבחינה הלכתית, כי לפי ההלכה מותר להדליק בשמן טמא כשרוב הציבור טמאים. זה נקרא 'טומאה הותרה בציבור'. לכן בפועל המסקנה היא שהנס הזה ביטא את האהבה של הקב"ה כלפינו. לאורך ההיסטוריה היו הרבה ניסים נפלאים שהקב"ה עשה לעם ישראל, אבל כאן היה גם ניצחון וגם מסר של חביבות מהקב"ה לעם ישראל".
התשובה השנייה שמביא הרב לקוחה מתוך ספר חדש שהוא כותב בימים אלה, "אורות גנוזים". לפי הפירוש, הכל טמון בשלהבת. "המנורה של בית המקדש דלקה שמונה ימים - זה לא נס בנוסף לנס הניצחון, אלא החותם, הפעולה האחרונה של ניצחון המלחמה. צריכים לזכור שהמלחמה בכללותה לא היתה כוחנית בלבד, אלא היוותה בעצם מלחמת תרבות. היוונים ניסו להדגיש את תרבות הגוף ואת התרבות החומרית, ואילו אנחנו הדגשנו את הכוח הרוחני שנמצא באדם. וכך בהקבלה, גם הנר מסמל את הכוח הרוחני בעולם. הרי כמעט כל דבר בעולם מושפע מכוח המשיכה וקשור יותר לחומר. האש בעצם מסמלת את הרוחניות שבאדם. לכן המנורה שדלקה בבית המקדש לא הייתה עוד נס, אלא הדגשת ניצחון הרוח, באמצעות אותה בחינה פנימית ששואפת מעלה-מעלה, בדיוק כמו האש".