פסח מתקרב, ועם ישראל מתחיל לאתר את החמץ שלו ולהוציא מהארונות, מתוך הספות בסלון ומבין המסילות של החלונות. הטעם ידוע: בפסח לא אוכלים חמץ וצריכים לבער אותו. אבל מה עומד מאחורי המנהג?
"על פי הפשט, עם ישראל מאוד נזהר מחמץ, וזה משותף לכל שדרות העם", אומר הרב גד ליאור. "רובנו עושים אפילו הרבה מעבר למחויב מצד הדין, שכן שכולם מנקים את הבית הרבה לפני פסח. העניין הוא שהחמץ הוא היחיד בתורה שאין לו שיעור, כלומר מינימום. אפילו פירור חמץ הוא איסור גמור. זו חומרה מיוחדת".
על פי הפשט, מסביר הרב ליאור, המצה היא בצק שלא החמיץ, ואנחנו אוכלים אותה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. לעומת זאת, ברוחניות זה מרמז על כך שכאשר אבותינו יצאו ממצרים - הם לא התמהמהו ולא התחילו לחשב חשבונות. "אם הם היו מתחילים לחשוב ולשאול, הם היו שואלים את עצמם איך בדיוק הם עכשיו ייצאו למדבר אחרי שהיו עבדים. אם היו עושים כך, היו מחמיצים את השעה. הם הבינו שאין זמן לשאול שאלות, אלא לצאת עכשיו. וכך גם יש זמנים בחייו של אדם שאם הוא יתחיל לשאול יותר מדי, לברר ולחפור - הוא יחמיץ את השעה. לפעמים יש התעוררות משמים להוציא את האדם מהעבדות שלו, לכן האדם צריך לנצל את השעה של האור שמאירים לו מלמעלה, כדי לעשות את הפעולות המתבקשות אפילו אם הוא לא מבין אותן עד הסוף".
אז מה בעצם ההבדל הרוחני בין המצה לחמץ?
"חז"ל המשילו את החמץ ליצר הרע בעצמו. למעשה, שורש כל העבירות נמצא באגו של האדם. כשהאדם מחליט לעשות דברים שהם כנגד רצון הבורא ולעתים גם כנגד המוסר האנושי הכללי, זה בגלל שהוא משרת את האגו שלו. הוא התפיח את העצמיות שלו והתרחק מהענווה. בעצם, השורש של סוגי העבירות שבין אדם לחברו טמון בכך שאדם רוצה את הכל לעצמו.
"לכן בפסח, כשעם ישראל יוצא מעבדות לחירות, ההבנה הכי ראשונית של בן חורין היא שלא רק הוא נמצא בעולם, ושאסור לתת לאגו לתפוח באופן שיפגע בו ובאחרים. עליו לשמור על רוח נמוכה וענווה. הוא צריך לעבור עם גלגלת על האגו שלו, כדי שבשום מקום הוא לא יתפח. וכשאדם זוכה לענווה - הוא זוכה להיות בן חורין אמיתי. זה מסר חשוב שמקופל בתוך חג הפסח כולו".
אני מבין למה לא לאכול, אבל למה אסור אפילו להשאיר אצלנו חמץ בבית?
"יש איסור מיוחד של 'בל ייראה', שאסור לראות חמץ ששייך לך. כשאדם רואה חמץ שלו - הוא עלול לאכול אותו. אבל אם החמץ לא שלך - אין בעיה לראות אותו. בהקבלה לכך, כשאדם עושה חשבון נפש עם עצמו, הוא צריך לדעת איפה נקודות החולשה שלו, ולהתרחק מאותם מקומות. זה מרמז שאסור לו אפילו לראות את החמץ שלו".
נלחמים בגאווה
הרב יפתח סופר מוסיף ואומר שהחמץ מסמל את הגאווה - אחת המידות הגרועות ביותר. "אדם בעל גאווה לא מסתדר בשום מקום, אף אחד לא אוהב אותו".
אם החמץ מסמל מידות כל כך גרועות, איך זה שאנחנו אוכלים אותו לאורך השנה כולה?
"רבי אלעזר, בנו של ר' שמעון בר יוחאי, שאל את אביו את אותה שאלה בדיוק. הדיון מופיע בזוהר הקדוש. ר' שמעון השיב שזה כמו חולה שצריך לקחת תרופות, אך כשהוא מבריא - אפשר להמשיך כרגיל. בשבעת הימים זה נקרא 'מיכלא דאסוותא' - כלומר, לחם המרפא. הוא מרפא את הנשמה ומעניק רפואה לגאווה. כך כתוב בזוהר הקדוש".
הרב סופר מביא גם מדרש המבוסס על האותיות של המצה והחמץ, ומסביר שהאותיות מ'-צ' מופיעות בשתי המילים. האותיות השונות בין המילים הן ה'-ח'. הגימטרייה של האותיות היא 5 ו-8, כלומר הפרש של 3. וזה מרמז על שלושה דברים שמוציאים את האדם מהעולם, על פי המשנה במסכת אבות: תאווה, קנאה וכבוד. "שלושתם נובעים מהחמץ ומהגאווה", מסביר הרב סופר. "אדם לא מקנא בראש העיר אלא אם הוא חושב שגם הוא צריך להיות ראש העיר ומגיע לו. אדם מחפש כבוד כשהוא חושב שמגיע לו. באמצעות הגאווה האדם רוצה הכל. הגאווה היא פשט נגע רב.
"יש לזה גם עוד רמז: חמץ הוא אותיות צ.מ.ח. האות צ' מרמזת על ציצית, כלומר שאדם בעצמו יתקרב אל הקב"ה. אחרי זה מגיעה האות מ' - רמז למזוזה שבביתו, כלומר לקרב את אשתו, הילדים ובני הבית, ואחרי זה מגיעה האות ח' שמרמזת על חנוכיה, כלומר על חיזוק האנשים מבחוץ. האותיות ח.מ.ץ מגיעות הפוך. זה אומר שאדם בעל גאווה עושה את הכל הפוך: הוא קודם הולך להחזיר בתשובה את העולם, אחר כך אשתו והילדים, ורק בסוף את עצמו".
אם נעבור לרגע למחלקת ההלכה, למה אסור גם שהחמץ "בל יראה ובל ימצא"?
"ניקח דוגמה פשוטה - אם לאדם יש רעל בבית, ודאי שהוא נזהר להחביא את הקופסה מהילדים שלו. למה? כי זה מסוכן. בניגוד לרעל, כל השנה מותר לאדם לאכול חמץ, לכן יש סכנה שהוא יקום בבוקר, ישכח שהיום פסח וילך לאכול ופלים. הוא לא ירגיש שיש איסור. הבעיה מתחילה בדבר שרגילים לאכול אותו כל השנה, אבל דבר שלא עושים כל השנה - אין בעיה. לכן אומרים 'זכור את יום השבת לקדשו'. צריכים סימנים, כדי שלא נתבלבל. פסח זה פעם בשנה בלבד, ולכן יש סיכוי שאדם ישכח שעכשיו פסח, בפרט שלחם הוא דבר שאדם נצרך אליו מאוד. לכן צריך להרחיק אותו מהבית במשך שבעה ימים".
מה הגוי יעשה עם כל החמץ הזה?
לפני הפסח, מוכרים את החמץ לגוי דרך הרבנות. ובכל זאת, החמץ נשאר בדרך כלל אצלנו בבית, סגור בתוך ארון.
המכירה לגוי היא לא סוג של משחק?
"לא. אם הגוי באמת ירצה לקחת את הכל - הוא רשאי. בד"כ עושים חוזה על תנאי. כלומר, מוכרים לגוי את כל החמץ של כל העיר בסכום גבוה, ומקנים לו את זה למרות שהוא לא משלם. ואז קובעים תאריך שאם עד אז הוא לא משלם - כל החמץ חוזר להיות של היהודים. תיאורטית, אם הוא מביא את הכסף - החמץ שייך לו".
אז הגוי לא יכול לסרב למכור את החמץ אחרי פסח, כי זה רק תנאי.
"נכון, כי עושים איתו תנאי מראש שאם הוא לא קונה - זה חוזר אלינו אוטומטית".
ואם הוא משיג סכום כסף ובכל זאת קונה את החמץ במהלך הפסח?
"אז חייבים למכור לו את זה. אגב, יש אפילו נוהג שאם אדם נוסע בפסח לירושלים או למקום רחוק מהבית, הוא חייב להשאיר מפתח בהישג יד לשכנים או לבני משפחה, כדי שאם הגוי יבוא פתאום וידרוש את החמץ שקנה - הוא יוכל לקחת אותו".