על רקע האירועים הדרמטיים האחרונים, בשקט ובצניעות, ראה אור הספר "הנסיכה לבית פירסט". מדובר בספרון קטן שעל כריכתו תצלומה של אשה יפה ומלאת חיים. כח החיות שלה פשוט פורץ מתוך התמונה ומכריח אותך להתעכב עליה. מדובר במחברת הספר, שושנה-רוזה פולנסקי, שמגוללת בספר את סיפור חייה כנערה צעירה באירופה ממצעד המוות ועד לעליה לארץ. שושנה כותבת בבהירות ודיוק על המעשים הנוראיים ביותר שלצד הרגשות העדינים מתוארים דרך עיניה הנדיבות.
איך היא מצליחה להישאר כל כך נדיבה ומלאת חמלה לאחר שאיבדה את כל משפחתה (הורים ושישה אחים)? לאלוהים הפתרונים. למרות שבמקרה שלה, אני מניחה שאלוהים היה מתקשה בתשובה. שושנה, אינה היחידה, כמובן. עשרות רבות של ספרי עדויות רואים אור בכל שנה בסיוע יד ושם, או כמו שאמר לי ניצול שואה שכבר אינו בין החיים - "זה מה שיישאר מאתנו, ספרים וקלטות וידאו, על זה תצטרכו לבסס את הזיכרון". שושנה נפטרה לפני כשנה, אולם זיכרונותיה ממשיכים לחיות ולפרנס את הזיכרון הפרטי והלאומי שלנו. שהרי מה הוא עם ללא זיכרון?
השבוע בפרשה אנו ממשיכים עם אחד מסיפורי המקרא שנעוצים היטב בזיכרון היהודי ולא סתם, שהרי בכל שנה אנו חוזרים ונזכרים בו: סיפור בני ישראל במצרים. או במילים אחרות: יאללה מכות.
עוד בילדותי גיליתי עניין רב במכות מצרים (שכנראה שעוררו בי נים סדיסטי כלשהו), ותמיד תהיתי על האופן המפורט והיצירתי בה נחתו על ראש המצרים האומללים, תחת פרעה קשה הלב. אלוהים מנחית את המכות בסדר עולה (למרות שבינינו, גם מכת דם ה"קלה" אינה בשום אופן עסק מלבב).
במכת דם, כאמור, הפך היאור לדם. יש פרשנים שטוענים שהדבר בא להקשות דווקא על פרעה שמכר לעמו את הסיפור שהוא למעשה אל ולא בשר ודם ואלים, כידוע, אינם הולכים לבתי כיסא, כך שפרעה היה חומק בכל בוקר ליאור כדי לעשות בו את צרכיו האנושיים. אני מניחה שהוא לא היה מאושר מדי ממה שקרה לבית השימוש המלכותי שהפך אדום כולו, אבל זה לא גרם לו לשחרר את עבדיו העבריים.
הלאה, צפרדע? בדיוק כמו שזה נשמע, והרבה - גדודי צפרדעים מציפים את מצריים. הלאה. כינים, ערוב, דבר, שחין וברד (שלוש המכות הבאות בפרשה הבאה, אני מניחה שאתם מחכים בנשימה עצורה) ובכל פעם אותו ריטואל: המצרים צועקים ופרעה מזעיק את משה. "בסדר, ניצחת" הוא אומר, "אתם חופשיים", וכמובן דקה לאחר מכן משנה את דעתו, עד המכה הבאה כמובן וחוזר חלילה.
בפרשה מתואר איך בכל פעם מקשה אלוהים את ליבו, כלומר - אלוהים הוא האחראי הישיר למכות שחוטפים המצרים. למה? או, זו שאלה גדולה. יש אומרים שאלוהים רוצה שפרעה יסבול וישלם על כל מה שעולל לבני ישראל במהלך השנים, ופרשנים נדיבים פחות מייחסים לאלוהים סוג של גאווה וטוענים שהוא רצה להראות את כוחו ועצמתו (לא שזה יעזור לו בהמשך, כשבני ישראל יפקפקו בו פעם אחר פעם ויגרמו לו לאבד את מעט הסבלנות שנותרה בו כלפיהם). אולם אין ספק שמדובר בהחלטה אלוהית. למה? ככה.
כך בכל שנה אנו ישובים מסביב לשולחן הסדר, עם בני המשפחה וטובלים זרת בתוך כוס יין, לזכר המכות: דצ"כ, עד"ש, באח"ב. עם שלא זוכר את עברו, הוא עם שלא ישרוד לאורך זמן, אבל אני לא שוכחת דבר אחד נוסף: למרות שבסיפור הזה הוא היה "בצד שלנו", אלוהים הפגין פה קשיות לב, הפליא מכות ססגוניות במצרים (שאחרי הכל, גם הם בניו, לא?) והוכיח שהוא מסוגל לרע כמו לטוב. אלפי שנים אחר כך, כשניצולי שואה ינסו למצוא תשובות לשאלה הגדולה מכולם "איך זה קרה?", כדאי להם לחזור ולהציץ בתנ"ך. אלוהים, כפי הנראה, מסוגל להרבה מאוד. אני מניחה ששושנה-רוזה פולנסקי, הייתה מסכימה איתי לו הייתה עדיין בין החיים. תקראו את הזיכרונות שלה.
שבת שלום.