בעיקר התביישתי.
שהרי מי הם הנערים האלה? מי אלה אם לא חברי נעוריי, איתם ביליתי בסניף, איתם חלקתי את שנותיי הקדומות, בחלקם אפילו התאהבתי (כן, גיל 15 הוא גיל טיפשי ביותר). ותראו מה נעשה מהם חמש עשרה שנים אחר כך. לא סתם הם רעולי פנים, הם באמת צריכים להסתתר. מהבושה.
אגב, שימו לב עד כמה אויבים נעשים דומים זה לזה במרוצת השנים, השהות יחד גורמת להם לחקות אלה את מנהגם של אלה, ובינינו, המתנחלים והפלשתינאים מבינים זה את זה הרבה יותר טוב, כשהכל נעשה מעל לראשה של התרבות החילונית-מערבית. בלי ציניות, שימו לב לדמיון ביניהם, המשלב אורח חיים כפרי, בוז ל"תרבות המערב", אמונה יוקדת בבורא עולם וטעם זהה בלבוש.
ולא, הרעולים האלה לא מייצגים את ערכי הציונות הדתית, שלא יספרו לכם משהו אחר. זה נכון שארץ ישראל חשובה, אבל יש ערכים חשובים לא פחות ממנה. כמה אני מתגעגעת למפד"ל הישנה ההיא של זבולון המר ויוסף בורג, מפד"ל מתונה ועניינית. אין לי מושג איך קרה שרחקנו ממנה כל כך, שהפכנו ל"רעולי פנים יהודים".
בצדק עושים היום זבולון אורלב וחבריו, שמנסים להקים מפלגה דתית חדשה שלא תשען כל כולה על שטחים, בתי מריבה ואדמת הארץ. הציונות הדתית היא כל כך הרבה יותר מזה.
בפרשת ויצא אנחנו נתקלים באחד האייקונים המקראיים הגדולים: סולם יעקב.
יעקב שבורח מעשיו אחיו, עוצר ללון ובלית ברירה ישן על האדמה. לפי המדרש אבני המקום התקוטטו ביניהן מי תהיה זו שעליה יזכה הצדיק להניח את ראשו, ואלוהים איגד את כולן לאבן אחת ענקית שאותה הניח יעקב מתחת לראשו. (מי יודע, אולי זו אחת מהאבנים שנזרקו השבוע מגג בית המריבה). במהלך השינה חולם יעקב חלום, ובחלומו הוא רואה סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו.
מי לא מכיר את החלום הזה. עשרות פרשנויות תיאולוגיות ופסיכולוגיות נקשרו בו, החל בדמויות המלאכים, מה הם מסמלים ומה מסמל הסולם. פרויד מן הסתם היה מתהפך בקברו למשמע חלק מהן (כולל פרשנות מקורית המקשרת ישירות לשיר המורכב "לאבא שלי יש סולם"), אבל מה שמדהים בכל העניין הוא שאיש לא זוכר את גולת הכותרת של החלום. כולנו זוכרים היטב את המלאכים העולים והיורדים מהסולם, אבל איש אינו עוסק בעובדה שבראש הסולם ניצב אלוהים בכבודו ובעצמו. כן, כן, הוא ולא מלאך. והוא מברך את יעקב בשלל ברכות אופטימיות המבטיחות לו את הארץ עליה הוא שוכב, לו ולבניו העתידיים. ויעקב שמתעורר משנתו אומר "אכן, יש אלוהים במקום הזה!".
איך יכול להיות שאלוהים נשכח מאיתנו וכל שאנו זוכרים זה את המלאכים? הרי לא מדובר פה בפרט שולי, אלוהים שמבטיח הבטחות הוא המרכזי פה, לא? כנראה שלא. כנראה שאנחנו מעדיפים לזכור את הכמעט, את הליד. אנחנו זוכרים את מה שנוח לנו לזכור, את מה שנוח לנו לחיות איתו. גם אותו נוער שם בבית המריבה שכח מאיפה הוא בא ועדכן לעצמו את תפיסת המציאות שלו.
כשיעקב מתעורר הוא כולו אחוז אימה ואומר "מה נורא המקום הזה". כן, לראות את אלוהים יכול להיות נורא כל כך, עד שנעדיף להדחיק ולשכוח, לספר לעצמנו סיפור אחר ולהתנתק מהאמת ומהמציאות. ככה מקבלים גידולי פרא, ככה מקבלים יהודים רעולי פנים, כאלה שאין שום אלוהים בליבם.