אין תמונה
אש אלוהים. מה בדיוק בוער לה?

אם להודות על האמת, החשיבות העיקרית של פרשת השבוע, שחוזרת על עצמה בכל שנה, היא היכולת לראות את עצמך באור אחר בכל פעם מחדש ולחפש רמזים מועילים לגבי הדרך שבה עליך לחיות את חייך. ובכן, פרשת שמיני היא פרשה משמעותית בה מתוארת אחת הפרשיות הקשות בספר 'ויקרא', שרובו עוסק בדרכי הקרבת הקורבנות.

במהלך הפרשה, תוך כדי שבני ישראל עדיין חוגגים את השלמת המשכן, נכנסים נדב ואביהו, בניו הכהנים של אהרון הכהן ועושים טעות שתעלה להם בחייהם: הם מקריבים אש זרה. העונש מהיר ומידי, והכתוב מתאר זאת בצורה ציורית ומקפיאת דם: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם". כלומר השניים נשרפים חיים. תמיד עולה השאלה: למה? למה עונש כה אכזרי וסופי על טעות אחת?

עשרות פרשנים ניסו להגן על העונש הקשה שקיבלו לא בצורה מספקת, לטעמי. יש אומרים שהם היו שיכורים בזמן הקרבת האש, יש אומרים שהשניים זלזלו במשה, חטאו כבר קודם לכן וכו'. נדב ואביהו מזכירים לי יותר מכל את אלו שהגיעו לעמדות מכובדות וגבוהות ואז, בדיוק אז, החלו לעשות טעויות כתוצאה מיהירות / התלהבות יתרה / חוסר תשומת לב / העובדה ש"הגעתי לאן שהגעתי – וזה מספיק"? איני יודעת את התשובה, אולם בכל שנה כשאני קוראת את הפרשה הזו, אני מתבוננת סביב ומקווה שגם נבחרי הציבור ש"הגיעו לאן שהגיעו" מציצים לפעמים בפרשת השבוע.

אהרון הכהן נמצא במצב לא קל. בניו נשרפו חיים, אבל בחוץ – עם ישראל כולו חוגג ונושא אליו עיניים (בתור הכהן הגדול, אהרון הוא זה שמוביל את החגיגות). כיצד עליו להגיב? בצרחת חוסר אמון? בקריעת בגדיו? בניסיון לרוץ אל בניו כדי לנסות ולראות אולי יקרה הנס וניתן יהיה להצילם? אהרון עושה את הבלתי יאמן: הוא שותק. "וידום אהרון" אומר הכתוב, ואת הדממה הזו, דממת המוות שגוזר על עצמו אהרון על מנת שלא להשבית את שמחת הקהל – אלוהים זוכר.

הפרשנים אומרים שהוא קיבל שכר על שתיקתו זו, למרות שלי נראה שזו שתיקה עקשנית שמתריסה יותר מאשר מכבדת את המעמד. או שאולי זוהי שתיקה של הלם. לא, לא כבוד המעמד הוא זה שמנע ממנו לצרוח ולרוץ אל גופות בניו.

תוכי כתום וירוק על מקל זן "ציפור אהבה" (צילום: tunart, Istock)
תוכי. כשר או לא כשר | צילום: tunart, Istock

חלקה השני של פרשה עוסק בבעלי החיים הכשרים והטמאים, אלו המותרים לאכילה ואלו שלא. הפירוט כמובן רב ונפתל, החל בתנשמת ובדוכיפת וכלה בקשקשי הדגים. חוקי הכשרות שלנו הם אכן רבים ומסועפים, ואני לא צריכה ללכת רחוק מדי שהרי אנחנו דקה אחרי פסח וקרבות החמץ – קטניות – מצה שרויה – מה מותר לאכול ולמי? והאם עדיף להיות ספרדי האוכל קטניות או אשכנזי שנמנע מהן?

 

תמיד עולה בי השאלה - למה אנחנו טובים כל כך בלהקפיד על כל מה שנכנס לנו לפה, ולא מקדישים שמינית של תשומת לב למה שיוצא לנו מהפה? כן, אני מתכוונת לרכילויות, לשון הרע וסתם העלבות. למה אנו בטוחים שאלוהים מעריך יותר אי אכילת ינשוף מאשר אי אמירת רכילות מעליבה? רק לו הפתרונים, כנראה.

שבוע טוב.

הרבי מציע לכם: "התבודדות" - פשוט תהיו קצת לבד

וישראל אהרוני בכלל לא בטוח שיש אלוהים