פרשת השבוע עזה, יצרית, מלאת תהפוכות וכוללת בתוכה אפילו אתון מדברת מופלאה אחת. במרכז הפרשה עומד סיפורו של בלעם, רב-מג מסופוטמי ידוע, שנשכר על ידי בלק מלך מואב - לקלל את בני ישראל. בלעם היה אמנם מכשף אבל נענה לצווים אלוהיים, וכשאלוהים מצווה עליו לסרב - בלעם מסרב ומשיב ריקם את פני השליחים עם ההצעות הכספיות המפתות שמשגר אליו בלק.
בלק לא מוותר ובינינו, בלעם די מעוניין לספק לו את שירותי הקללות המוצלחים שלו. אלוהים, מסתבר, מטה אוזן קשבת לפניותיו ונעתר. "אם לקרוא לך האנשים באו האנשים, קום לך עימם", מתרכך אלוהים ובלעם שלנו לא מבזבז רגע.
"ויקם בלעם בבוקר, ויחבוש את אתונו", מתאר הכתוב את בלעם המתכונן להליכה המשותפת עם השליחים על מנת לקלל את בני ישראל. אבל פסוק אחד לאחר מכן נכתב - "ויחר אף אלוהים כי הולך הוא". רגע אחד, מה קורה כאן? זה נכון שאלוהים ידוע במזגו ההפכפך (וסיבותיו עימו, האמינו לי) אבל לפני רגע אישרת לבלעם ללכת ולקלל את ישראל, נכון? אז מה השתנה? על מה חרון האף? למה הכעס הזה על המכשף המסכן, שיוביל לשרשרת מקרים פלאיים שבשיאם תפתח האתון את פיה ותתחיל לדבר?
התשובה לכעסו של אלוהים טמונה בשלוש המילים -"ויקם בלעם בבוקר". בלעם לא מחכה עד ששליחי בלק יבואו ויעירו אותו. בלהיטותו הרבה לקלל הוא קם השכם בבוקר, מזנק ממיטתו, חובש את אתונו וקדימה! לקלל אותם, עכשיו בזה הרגע! הזריזות הזו להרע אינה מוצאת חן בעיני ה', ובצדק. בלעם אינו מתנהג כמי שכפאו השד (או ה'), הוא חושף כאן את הרצון האמיתי שלו, את המניעים הבעייתיים שלו, ועל זה אלוהים אינו סולח.
למען האמת, בלעם קצת מזכיר לי את אלו שמתלוננים "אמרו לי לעשות את זה, הוא זה שהכריח אותי, זה לא אני!", כשבפועל כולם מרוצים מההזדמנות הזו להרע שנפלה לידיהם, ולא יכולים לחכות אפילו רגע אחד. כזה הוא בלעם. חכה רגע, אדוני. תנוח קצת, מה קרה? הוא מת לקלל, זה מה שקרה. וזה יוביל בסופו של דבר לכשלונו של בלעם ואפילו לאבדן היכולות המאגיות שלו - בסוף הפרשה הוא עתיד לשוב לביתו מובס וחסר אונים.
לא סתם אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגליים להרע". המהירות, במקרה הזה, היא מן השטן. תשאלו את בלעם.
שבוע טוב.
סיפור לשבת - בשביל כבוד לא צריך לעבוד, להיפך: צריך לקבל אותו בהכנעה
הכירו את חוקי הפיזיקה עליהם מתבססת הקבלה. חלק מהם ידהימו אתכם
