אלא אם יקרה מאורע יוצא דופן במיוחד, השבוע יתקיימו (שוב) בחירות בישראל, ולמרות הטור הנלהב מעט שלי בשבוע שעבר, עדין אין יותר מדי ממה להתרגש, המדינה העייפה הזו עברה יותר מדי מערכות בחירות בשנים האחרונות מכדי שניתן יהיה להתלהב מהתוצאות. ועד שלא ישנו את שיטת הממשל המשונה הזו שלנו, אנו נידונים להמשיך ולחולל בריקוד המוות הפסאודו-דמוקרטי שלנו, אבל כמה שאנחנו עייפים.
הפרשה השבוע אכן ראויה לשבוע הבחירות, היא דרמטית, מפתיעה, יש בה זכויות למיעוטים (ונשים), אויבים מרים נפגשים בה לראשונה ובסופה יורדות קצבאות מן השמיים (מן). כבר בתחילת הפרשה ט-טם! קריעת ים סוף, דמיינו את בני ישראל שעומדים על שפת הימה הגדולה הזו ובוהים בגלים, כשמאחוריהם נשמעות שעטות הסוסים המצריים וצווחות הקרב של פרעה ואנשיו, מה יעשו? נו, כמו הבחירות: בחירה בין הרע לגרוע.
אבל להם היה את משה, שליח האל שהרים את מטהו ובקע את המים. נס? אכן, אבל מי יזנק פנימה ראשון? מי ייקח את הסיכון, ללא הפחד שהגלים ישטפו ויבלעו אותו למצולות? אז להם היה את נחשון בן עמינדב שזינק ליבשה הרעועה הזו שנפערה בתוך הים. טיפש או אמיץ? פזיז או מנהיג? ההיסטוריה כבר החליטה עבורנו: מנהיג ואמיץ, אני עדין מחפשת את המקבילה הפוליטית העכשווית שלו, אני יכולה להמשיך לחפש.
בני ישראל חוצים ביבשה והמצרים צוללים ונשטפים לקרקעית הים, ותמיד עולה השאלה, למה לפני הילדים? למה בני ישראל היו צריכים לחזות ולראות את זוועות הסוסים הצונפים בתוך הגלים ואת זעקות הטובעים? האם הם לא סבלו מספיק? והפרשנים באים עם תשובה ניצחת: עד שאתה לא רואה את האויב שלך מובס אל מול עיניך – אתה לא מסוגל להשתחרר ממנו, ובני ישראל המשיכו להיות עבדים בתוך נפשם, עד שאחרון המצרים טבע בים. (תיקון טעות: כפי שנראה בהמשך הפרשות, בני ישראל נותרו עבדים עוד זמן רב לאחר מכן, כנראה שיש בעבדות משהו מנחם, קל ונטול החובה להחליט עבור עצמך, קשר לבחירות? כמובן שמקרי)
והצרות לא מסתיימות שם, בני ישראל משוטטים במדבר וכבר מתחילות התלונות: אין אוכל, אין מים, מה עשית לנו, יא משה? למה הוצאת אותנו ממצרים הנהדרת הזו עם כל השפע שהיה בה? למה לקחת אותנו למות במדבר? מה כבר אפשר לענות על הטענות כפויות הטובה האלו? לבני ישראל, יברך האל את נשמתם, יש זיכרון של חתול, המממ... ולמצביעים בקלפי? תאמינו לי, זיכרון אפילו קצר יותר.
מצד שני, יש כאלו שיאמרו שבני ישראל, פשוט ציפו ליותר מדי, הם יצאו ממצרים והציפיות שלהם הרקיעו שחקים, כך כל קושי קטן גרם להם להתרסק ולהתחיל לייבב, כי ככה זה: כשאתה בונה מגדלים של ציפיות והבטחות באוויר, קל מאוד לקרוס. קשר לבחירות? כמובן שמקרי.
ולקראת סוף הפרשה, קצבאות נופלות מן השמיים: אלוהים דואג לבניו הרטנוניים ומשגר אליהם את המן (עד היום מנסים פרשנים לפענח את טיבו וצורתו, אבל על דבר אחד אין ויכוח, מדובר בטעם אלוהי), יש לו רק בקשה קטנה: אל תיקחו יותר מדי, לא מדובר פה בארוחת בוקר במלון, שכל אחד ייקח בבקשה כמה שהוא צריך, אל תהיו גרגרניים ושלא יהיו לכן עיניים גדולות מדי. מה עושים בני ישראל? הם ישראלים לא? תבינו לבד.
אז אתם, אל תהיו גרגרניים, אל תצפו ליותר מדי מהמנהיגים שלכם, תשתדלו ללמוד ממערכות בחירות קודמות והכי חשוב, זכרו: אתם בוחרים בין הרע לגרוע. שבת שלום ולכו להצביע.