פרגמטיזם הוא שם המשחק היום. לכן, המתנחלים צריכים לפנות את גבעת האולפנה בגלל שבית המשפט העליון קבע, ולא בגלל שהם עברו על איסור גזל. לכן, ינסו להגיע להסדר עם חיילים דתיים לגבי שירת נשים, ולא יגידו "אנחנו מאמינים בשוויון לנשים". בעניין זה ידועה האימרה שפוליטיקה היא אמנות הפשרה, אליה מצטרפת גם אבחנתו של הפילוסוף אבישי מרגלית בדבר פשרות רקובות, שעיקרה היא שלילתו של הסכם עם משטר המפעיל מדיניות לא אנושית, משפילה ואכזרית כלפי בני אדם.
אינני טוען שההשפלה של חיילות כתוצאה מהסכמים של הרמטכ"ל עם הדתיים לגבי שירת נשים מגיעה לכדי פשרה רקובה, וגם לא שהפשרה בעניין גבעת האולפנה שעלתה מיליונים למשלם המיסים היא פשרה כזו. אני מבקש להסב את תשומת הלב לכך שלפשרות מהסוג לעיל יש אפקט מצטבר על החברה. הן שולחות מסר סמוי שערך גאולת הארץ עולה על האיסור המוסרי לגזול, ושניתן להתייחס לנשים כאובייקטים מיניים. המסר הסמוי הזה בעייתי כשלעצמו, אבל לטעמי, הבעיה הקשה יותר היא עצם העובדה שהוא סמוי.
בני, גם אבא משקר
הפשרות הללו עם המסר הסמוי שלהן מזכירות את אחת הסוגיות המרכזיות ביותר בחינוך ילדים – איך לאפשר לילדים לחשוף צדדים שליליים באישיות שלהם. הרגע שבו ילד מרגיש נוח לחשוף ששיקר, שפגע או שלקח משהו שלא ברשות הוא רגע דרמטי, והתגובה של ההורה לחשיפה הזו היא לא פחות ממשנה עולמות. האינסטינקט הטבעי הוא לטאטא את הרגע הזה מתחת לשטיח, להגיד "שטויות, אל תעשה מזה עניין, תמשיך הלאה". אלא שהמסר שהילד מקבל במקרה כזה הוא שההורה לא מקבל את הרוע שיש בו, ושאסור לו להביא אותו לידי ביטוי.
האתגר, בעיניי, הוא לדבר על מעשה השקר, לשוחח על הפגיעה, לנתח את מעשה הגניבה, ולהגיד לילד את האמת: גם אתה משקר לפעמים, גם אתה פוגע לפעמים, וגם אתה, לעתים, עושה מעשים אסורים. התגובה הזו מעבירה מסר מרגיע לילד – בכל אחד יש רוע, אבל זה לא צובע את כל האישיות שלו.
סיפור בלק מלך מואב, המבקש מבלעם בן בעור לקלל את עם ישראל, מגלה כי האל המקראי דוגל גם הוא בשיטה חינוכית של מסרים סמויים והדחקה של יסודות שליליים באישיות. כזכור, בלק שולח לבלעם משלחת המזמינה אותו לקלל את ישראל. מתוך המקרא עולה שנטייתו הטבעית של בלעם הייתה להיענות לבקשת בלק, שכבוד וכסף בצידה. האל מתגלה לבלעם ואומר לו "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כ"ב, י"ב). לאחר שבלק שולח משלחת שניה, מתגלה אלוהים לבלעם פעם נוספת ומתיר לו ללכת עמהם. המשך הסיפור ידוע – בלעם קם והולך עם שרי מואב והאל כועס על הליכה זו. אתון בלעם רואה את המלאך הניצב בדרכה ונעצרת, ובלעם מתאכזר אליה עד שהיא פותחת את פיה ובלעם מזהה את המלאך וחרבו. בלעם מתנצל ואומר: "חטאתי... ועתה, אם רע בעיניך אשובה לי".
השאלה ששואלים כל פרשני המקרא היא מדוע כועס אלוהים על בלעם – הרי הוא בעצמו התיר לו ללכת עם שרי מואב. תשובת המפרשים היא שבלעם אמנם קיבל אישור ללכת, אבל עדיין חשב שיוכל לקלל את העם למרות הוראתו המפורשת של האל, ושהוא הראה התלהבות בדרכו למלא את המשימה שהטיל עליו בלק (ראו את הסיכום היפה של תשובות הפרשנים בגליונות נחמה ליבוביץ'). לאורך כל הפרשה אין האל מדבר עם בלעם על רצונו לקלל את ישראל, להיפך, הוא חוזר ואומר לו שילך עם שרי מואב אבל שהוא מחוייב להגיד רק מה שהאל שם בפיו.
סופו של הסיפור ידוע – בלעם מברך את ישראל בסדרה של משלים נפלאים. משלים אלה הם דברי האל בפי בלעם, למעט המשל האחרון שהוא נושא שבו נאמר במפורש "נאם בלעם בנו בער" ושהוא נושא אותו כשנחה עליו "רוח אלהים", כלומר השראה, ולא שהאל שם את הדברים בפיו. מבחינה חינוכית מדובר בכישלון גמור. בלעם אמנם נושא דברי שירה נפלאים ומקוריים ("מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם" – במדבר כד, ח-ט), אך אי אפשר שלא להתרשם שמדובר בהפנמה שיטתית ומכאיבה של נקודת המבט של האל והדחקה של הצדדים הבעייתיים באישיותו של בלעם. בכל מגעיו של בלעם עם האל, נוקט האל איזו נימה מיתממת (למשל "מי האנשים האלה עמך"), המזכירה יותר מכל את תגובתו המיתממת של האל לאכילת האדם מפרי עץ הדעת. האל פונה אל אדם המתחבא בגן ושואל: "אַיֶּכָּה". במקום לתת לאדם מקום לספר בעצמו על כשלונו ועל חטאו, האל העדיף את הדרך הצדקנית המדברת לשניה על החטא ואחר כך מטאטאת אותו מתחת לשטיח.
הבחירה בדרך פרגמטית ופשרנית בסוגיות עקרוניות לאורך זמן גורמת גם היא גם הדחקה וטאטוא של אותם אלמנטים שליליים, שהדיבור עליהם הוא הדרך היחידה להימנע מהם בעתיד.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים