ההכרזה של נתניהו לפיה הדרג המדיני הוא שיכריע בענין התקיפה באיראן ערערה אותי. זה אומר שהוא מרגיש שהמערכת לא מאוזנת. לא צריך לדעת בעל פה את סעיף 2(א) לחוק יסוד: הצבא ("הצבא נתון למרוּת הממשלה") כדי לדעת שהדרג המדיני הוא שמחליט והצבא הוא המבצע. בכלל, כשמישהו מזכיר את הכללים החוקתיים זה אומר שמשהו לא טוב קורה, אחרת למה יש צורך לדבר על כללי הבסיס המאפשרים את החיים שלנו בצוותא.
תוסיפו לזה את הידיעות מהשבוע האחרון על קיצוצים והעלאות מיסים, את בטלותו של חוק טל, את הידיעה לפיה לרבע מתושבי מדינת ישראל אין מיגון כנגד נשק בלתי קונבנציונלי (כאילו שמסיכות המגן אכן יעזרו בתקיפה כימית או גרעינית), את ההתרעות מפני רעידת אדמה קרובה, והנה לכם מתכון ליצירת תחושה אפוקליפטית. המציאות הישראלית מזמינה תחושה כזו, מאז ומתמיד, אבל מדי פעם היא מתעצמת ומקבלת ביטוי ממשי. זה קורה כשהמנהיגים עצמם מבטאים חוסר ביטחון. אני לא מתכוון לחוסר ביטחון במובן המאצ'ואיסטי (אנחנו לא חזקים מספיק, אנחנו לא מרתיעים מספיק), אלא חוסר ביטחון ביכולת של החברה הישראלית להתקיים יחד, תחת אמנה חברתית אחת.
פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, שבה משה רבנו ממשיך את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, היא פרשה חשובה ורלבנטית מאין כמוה בסוגיה זו ממש. משה מזכיר לעם את החוקה (עשרת הדיברות) ואת הצהרת הנאמנות לאל (קריאת שמע), שני הטקסטים המכוננים את הברית בין האל לעם. משה מפחד מאוד שאחרי מותו תתפרק המערכת והעם ישכח את החוקים והמשפטים שהתחייב לקיים. התזכורת הזו לעשרת הדיברות ולקריאת שמע, שמלמדת על חוסר הביטחון של משה, מלווה באיום – אי עמידה בהתחייבויות תביא מוות וגלות.
בהמשך לקו הזה הפרשה מכילה, באופן לא מפתיע, את ההצדקות הרבות ביותר לבידולו של העם היהודי ולזכותו על ארץ ישראל. רבים מהטיעונים המושמעים בפרשה עדיין מושמעים היום בויכוחים על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובשיחות על "סגולת" העם היהודי. כך, למשל, ניתן למצוא בפרשתנו את איסורי החיתון עם העמים היושבים בארץ ("לא תתחתן בם"), את איסור "לא תחנם" שפורש על ידי רבנים בני זמננו כאיסור למכור או להשכיר דירות ללא יהודים, כמו גם טענות בנוגע לייחודו של עם ישראל – "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה", וטענות לגבי הבטחת האל שארץ ישראל תהיה בבעלות עם ישראל. זה לא מפתיע, כי פחד מהווה מניע חזק להסתגרות, וחשש קיומי מוביל להקשחה וגזענות.
הכישלון של משה
יופיה הספרותי של הפרשה זוהר דרך אלפי השנים והגלגולים שהטקסט עבר, אך יופי זה גם מסנוור ולא מאפשר לראות את כשלונו המנהיגותי העמוק של משה בנאום זה. במקום להציב חזון חיובי שיעצים את העם ויבסס את הבטחונו בקשר שבינו לבין האל, מערער משה ביטחון זה. הוא מפנה את העם לגרעין הקשר ומעלה לפני השטח את החרדות הכמוסים ביותר שלו. הכישלון מוכפל כאשר משה מנסה לנסח איזה צד חיובי בברית בין האל לעם, שכן הוא טוען טענות בדבר קדושתו של עם ישראל ובעד היבדלותו במקום להציב עמדה של פתיחות, חוזק וחמלה. נכון, "אשרי אדם מפחד תמיד", וברור שמנהיג שאנן מסוכן מאוד לעם שלו (ההיבריס שלפני מלחמת יום הכיפורים כמשל), אבל הסכנה הגדולה יותר מצויה במנהיג חסר חזון שאיננו מאמין ביכולת של העם להתקיים כעם.
יש בעיניי קשר בין העובדה שמנהיגינו הפוליטיים אינם באמת מאמינים ביכולת שלנו להתקיים כחברה, ובין התבטאויות גזעניות כנגד ערבים או בדבר קיום איזו סגולה מיוחדת בעם היהודי. הפחד הוא שמזין את העמדות הללו, לא פחד בריא אלא פחד משתק. פולמוס התנ"ך המסעיר את הציבור הדתי בתקופה זו הוא משל נהדר – בחינוך הממלכתי דתי רוצים להנהיג תכנית לימודים חדשה בתנ"ך שתלמד גם את פשט המקרא (ובכללה התייחסות לגיבורי התנ"ך ואבות האומה כאל בני אנוש, על מורכבותם ומגבלותיהם), שתלמד גישות שונות לפרשנות מעבר לפרשנות המסורתית של חז"ל ושתפתח פתח לדבר גם על חקר המקרא. רבני ישיבות הקו מתנגדים באופן נחרץ לתכנית לימודים זו כי הם סבורים שהיא תביא לירידה ביראת שמיים של התלמידים ותפגע במעמדה של תורה מן השמים.
אין פלא, אפוא, שהפחד המשתק מפתיחות, וחוסר הביטחון המאפיין דעות אלה, הביא את מי שנחשב מנהיגם, הרב טאו, לטעון שמקומה של האישה בבית, ושעדיף שלא תלמד לימודים מדעיים או אקדמיים. עבור רבנים אלה אסור לדבר סרה בדמותו של משה, עבורם, משה הוא מנהיג לא-אנושי, שאיננו יכול לטעות ושאין לנו בכלל יכולת לבקרו.
לפני כמה ימים, כשהשכבתי את הבן הקטן שלי לישון, הוא דיבר איתי על הפחדים שלו מרעידת אדמה. היה לי ברור שאני אומר לו את האמת בעניין הזה. הבעיה שלי הייתה איך לתת לו את הביטחון שגם אם תהיה רעידת אדמה אנחנו נתגבר כי אנחנו יחד. מהמנהיגים אני מצפה שידעו איך לעשות את הדבר הזה ממש.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים