שבוע קשה. התחיל המצוד אחרי המסתננים. הלב מתקומם. התקשורת מלאה בדיונים על הדרך הנכונה לטפל בדרום סודאנים שבאים לכאן באופן בלתי חוקי לבקש פרנסה. מתנהל דיון הומני, לכאורה, שבו כולם מסכימים כי את מבקשי המקלט מאימת המשטר במדינתם יש לקבל, ואילו את תופעת ההסתננות על רקע כלכלי שבה מעורבות, ככל הנראה, גם חברות כח אדם, יש להפסיק. כולם מסכימים כי יש לאותת למסתננים כי לכאן לא באים לעבוד באופן בלתי חוקי.
ועדיין, הייתכן שבמדינה היהודית ייראו מראות כאלה? שוטרים, במכנסי חאקי וחולצות כחולות, פושטים על בתים ומוציאים משם בני אנוש, מפרידים אותם ממשפחותיהם ושולחים אותם למתקן כליאה ומגרשים אותם מן הארץ. אינני קובע מדיניות ואינני צריך להתמודד כשליח ציבור עם ההשלכות החברתיות והכלכליות של תופעת המסתננים, אבל אני כן יודע שעל המדיניות הזו תשלם החברה הישראלית מחיר כבד. יש לי תחושה שהמחיר הזה עולה על כל נזק שנגרם כתוצאה מהשהייה הבלתי חוקית של המסתננים בארץ. ההשפעה הנפשית שיש למהלך הזה על אלפי ישראלים המעורבים במבצע האכיפה היא הרסנית. לקראת ההתנתקות הכינו נפשית את הצוותים שבאו לעקור את האנשים מבתיהם, ועדיין לא התבררה מידת ההשפעה של הפינוי עליהם (אינני עוסק כאן בטראומה של המפונים שהיא עניין בפני עצמו). גם כאן, התפקיד הקלגסי המוטל על יחידת עוז ואלה המצויים במעגלים הרחבים יותר העסוקים במצוד ובגירוש, יגבה את מחירו.
אבל יותר חשוב – היום אנחנו כבר מודעים לעוצמה שיש לדימויים ומראות על הציבור. קשה להגזים בחשיבות של ההשפעה של מראות כאלה על אזרחי המדינה, שלא לדבר על ילדיה. כשם שהמראה של פלסטינים היושבים בצד הדרך, מעוכבים לביקורת, משפיע באופן ישיר ושלילי על אזרחים, והוא שהקשה את לבו של השוטר שזנח אדם פצוע למותו באמצע כביש בין-עירוני והביא אותו למחשבה שחייו של הפצוע אינם שווי ערך לחייו הוא, כך גם לגבי מראות של שוטרים הפושטים על בתי עסק ובתים ומוציאים משם אנשים – שלא נחשוב שמראות כאלה לא יביאו לגזענות ובסוף לאלימות.
הבעיה היא לא המרגלים אלא העם
החשיבות של דימויים, בייחוד אלה המובאים לציבור בידי שליחי ציבור, הוא חוט השדרה של סיפור המרגלים המופיע בפרשתנו. המרגלים, כולם נשיאי העדה, נשלחו לתור את הארץ. הם חזרו ובידם מידע רב ערך – "בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִיא--וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" (במדבר, פרק י"ג, כ"ז-כ"ט). המרגלים מביעים את דעתם לפיה בני ישראל לא יוכלו לנצח את העמים היושבים בכנען.
בין אם היה חטאם של המרגלים דיווח מוטה מלכתחילה על הנעשה בארץ, ובין אם היה חטאם בנידוב ההערכה השלילית שלהם שלא התבקשו לתיתה, ברור שלדבריהם היתה השפעה עצומה על עם ישראל שהביאה להתפרקותו, פשוטו כמשמעו: "וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא". הפחד משתק את בני ישראל, והוא שמדבר מגרונם כשהם מבקשים לשוב מצרימה.
דברים אלה מביאים את האל להציע למשה להיפטר מן העם ולהנהיג עם חדש. מתוך הפסוקים ברור שהאל לא היה זוכה, בלשון המעטה, בפרס ההורה הטוב בימינו (רק הצבעתו של משה על פגיעה בתדמיתו של האל אם ישמיד את העם היא שמניאה אותו מלממש את זממו), ובכל זאת, עולה השאלה – מה פשר הכעס הגדול של האל על העם עד כדי רצון להשמידו? הרי המרגלים הם שהסיתו אותו, ונקל לשער שכל ציבור שהיה נתון במצב דומה היה מתנהג בצורה דומה. נקודה מעניינת זו היא מוסר ההשכל שאני לוקח עמי מפרשת המרגלים – לא משנה מה המסרים והדימויים שהממסד משדר, עלי מוטלת האחריות להעביר אותם תחת שבט הביקורת, עלי מוטלת האחריות לתווך אותם לילדיי.
עונש כבד הושת על עם ישראל כתוצאה מחטא המרגלים – נדודים של ארבעים שנה במדבר, עד תום כל הדור שחטא. העונש מלמד שהתגובה של העם לדיווח של המרגלים שיקפה חוסר מוכנות להיכנס לארץ. בדיוק כפי שגילויי שטנה כלפי זרים משקפים חוסר מוכנות של הישראלים לחיים בחברה פתוחה ופלורליסטית. אני מפחד לומר מה העונש המקביל לארבעים שנה במדבר שתקבל החברה הישראלית אם המראות האחרונים ימשיכו לחלחל לתוכה.
ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים