משפחות שכולות לצד פלסטינים מהגדה, ארכיון (צילום: חדשות 2)
טקס יום הזיכרון בא לכסות על הבקיעים | צילום: חדשות 2

רשימות של איסורים הן דבר נפלא, כי הן מביאות לפתחנו את כל התשוקות האפלות שאנחנו מדחיקים ושכבר שכחנו את מקורן. הנה, בפרשת השבוע שלנו מופיעה פרשת העריות ובה, בין השאר, כתוב: "אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה... עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ... לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן" (ויקרא י"ח, ו', ט').

העונש שנקבע בתורה על עבירה על אחד מאיסורי העריות הוא כרת שנתפרש כמיתה בידי שמים או מיתה מוקדמת. הרשימה, המציינת את האיסור לשכב עם האב או האם או עם הדודה או עם אישה ובתה יחדיו, חוזרת על הטאבו המובן-מאליו. בתוך כך, בקריאתה, אנחנו מתוודעים לכך שהיה צורך לאסור על אדם לשכב עם אביו או עם אמו. אז כנראה שיש רצון כזה אף שאיננו מודעים אליו, וההתוודעות אליו היא שלב בדרך להבנה עצמית ובסופו של דבר לקבלה עצמית.

החולשות והסטיות האנושיות

באופן דומה מתפקד הדיווח השבוע על האח והאחות הגרמניים שהתאהבו כאנשים בוגרים והולידו יחדיו ארבעה ילדים. העובדה שלא מדובר במקרה של ניצול מיני או התעללות מאיימת עלינו יותר, ומצריכה מאיתנו לתרץ. אני התמקדתי בפרט מהידיעה לפיו שניים מהילדים שנולדו הם בעלי נכות קלה, והמהמתי, אין דבר כזה "נכות קלה", משוגעים, כך הרגעתי את האיום.

וכך גם עם יצירות אמנות – הסרט "בושה" מוקרן כרגע בבתי הקולנוע ועוסק (אמנם באופן מרומז) בגילוי עריות בין אח לאחותו ובקשיים של שניהם לתפקד בעקבות היחסים האסורים (מי שחשב שהסרט מעניין, שירוץ לראות את "בר 51" של עמוס גוטמן, שמטפל באהבת אח לאחותו בצורה הרבה יותר עדינה, אינטלגנטית וטרגית).

ההמצאה הגאונית של עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון של קריאה בתורה, והתקבעותה בדורות מאוחרים יותר כקריאה בימי שני, חמישי ושבת, מחייבת את האדם להעלות לפני השטח את החולשות והסטיות האנושיות. המספר המקראי לא חסך דבר. המנהיגים עומדים ערומים בקלונם, העם כפוי טובה, האל חסר רחמים וחסר סבלנות, ואנחנו קוראים בקול את שקראו בני ישראל עצמם בקול במעמד הברית על הר גריזים והר עיבל: "אָרוּר, שֹׁכֵב עִם-כָּל-בְּהֵמָה... אָרוּר, שֹׁכֵב עִם-אֲחֹתוֹ--בַּת-אָבִיו, אוֹ בַת-אִמּוֹ" (דברים כ"ז, כ"א-כ"ב).

חשוב לזכור כי אותה איכות שמצויה ברשימת איסורים איננה מצויה בהיגדים חיוביים. כשאומרים "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד, ב') אנשים שומעים את הדבר עצמו, שעם ישראל הוא מיוחד ובעל סגולה. רק משוגעים כמוני שומעים את חוסר הביטחון שעליו בא ההיגד הזה לכסות.

ידעו כל אב ואם עבריים

מגמת השבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות הפוכה למגמה המקראית. מסכתות יום הזיכרון ויום העצמאות הנקראות בטקסים, מלאות בהיגדים חיוביים שמתפקדים הפוך מן ההיגדים השליליים. הטקסטים שקוראים בטקסים האלה באים למרוח שכבה של הגנה מפני השאלות המטרידות, ובראשן השאלה האם מותם של האנשים הללו היה הכרחי. הטקסים באים לכסות על הבקיעים, לעדן את התחושות החדות. ההנחה היא שכדי להמשיך ולאפשר חיים משותפים, כדי להמשיך ולגרום לאנשים להקריב את חייהם, צריך לא להעלות את השאלות הקשות לפני השטח.

ברוח המסורת המקראית, וברוח הקריאה השבועית בתורה, אני דווקא הייתי מקריא בטקסים הללו סעיפים מדו"ח אגרנט ודו"ח וינוגרד, למשל סעיפים 12 ו-13 של הפרק השלישי של דו"ח וינוגרד הסופי. סעיפים אלה מבקרים בחריפות את הדרך שבה הוחלט על יציאה למלחמת לבנון השניה. זה לכבודם של הנופלים שידעו כל אב ואם עבריים שהפקידו את גורל בניהם, פעמים כה רבות, בידי מפקדים שאינם ראויים לכך, וזה לכבודנו אנו להיות מסוגלים להעלות לפני השטח את המטריד והמאיים.

ד"ר יאיר אלדן הוא מרצה וחבר סגל במכון הרטמן בירושלים

>> למה החרדים לא עומדים בצפירה?
>> זמני כניסת השבת