באופן חשוד למדי, כל גברי הניו-אייג' שאני מכירה כמהים לבית, ולא מדובר הרוחני-נפשי של המילה אלא במובן הרכושני שלה – לקנות בית, לרכוש במיטב הדולרים, להתקרקע. ולא סתם, אלא בארץ חמדת אבות. כי דווקא כאן, מסתבר, תתגשמנה כל התקוות, לפחות הניו-אייג'יות.
נכון, מגעיל פה, נורא קשה להרוויח כסף, המצב הביטחוני מזעזע והממשלה על הפנים. אבל בכל זאת, כולם רוצים פה פינה משלהם ובזה, לפחות, הגבר הניו-אייג' לא שונה מכל גבר אחר: מזרח או מערב, רוחני או חומרי - כולנו בסופו של דבר רוצים להפסיק לנדוד. אם כבר להמשיך לנדוד, אז לפחות שיהיה לאן לחזור.
אבל הניו-אייג'י לא מחפש עוד בית רגיל, ארבע קירות סתמיים, מרפסת שמש ומקום למלונה בחוץ. בשונה מהוריו, הוא לא הולך על דירת גובה בחולון אלא שמח לוותר על הנוחות החומרית בתמורה לפראי והשורשי. במילים אחרות, גבר הניו-אייג' מחפש 'זולה'.
'זולה', כפי שישמחו להסביר לכם מתווכי הנדל"ן בפרדס חנה, היא חלקת אדמה עם בית ישן שממומקמת הרחק מכביש ראשי וגובלת, אם אפשר, בשטח פתוח. למה דווקא? כי ל'זולה' יש אופי. ב'זולה' יש עצים וותיקים. ה'זולה' עושה כבוד למתברגן הטרי ומעניקה לו אשליה מנחמת של של ללכת עם ולהרגיש בלי.
אלא שלצערנו, 'זולות' הופכות נדירות יותר ויותר והן גם, אעפס, כבר לא ממש זולות. ולכן אין ברירה - צריך להתפשר. כמובן שעל דירה אין מה לדבר - כל גבר ניו-אייג'י שגר בדירה, יתרץ את העניין בירושה של הסבא ויסביר שכל העניין הוא בכך שהדירה ממוקמת מטר מהים ושהוא בכלל גר אצל המאהבת. ולכן בעדיפות שנייה נמצא בית מגניב בישוב פריפריאלי, אבל לעולם לא דרומית לבית יצחק, צפונית מיבנה או מערבית משורש.
כי גבר הניו-אייג' הוא מפריח השממה. הוא אזוטרי, פורץ גבולות ובעיקר מאד לא אקולוגי או צנוע. הוא רוצה הרבה שטח, המון נוף ורצוי בלי שכנים בכלל. אז בית ב'כליל', נגיד, הולך מצוין. אפשר גם שלושה דונם במושב 'עופר', אבל רצוי עם נוף לים, ובמקרה קיצוני במיוחד, חצי דונם ב'כרכור' גם בא בחשבון, וכמובן שיש גם את אלה שעוברים לגולן, לערבה או למדבר כדי להרגיש קרובים אל הטבע.
הצילו, יש לי סרפדים במקרר
עוד חלום ושברו הוא העניין האקולוגי. גבר הניו-אייג' מסוגל לבקר אצלך בבית, להתבונן בזלזול באריחים של האמבטיה ולגעור בך על בזבוז מחריד של משאבי טבע. כי כשהוא יבנה, הוא שמח לעדכן אותך, זה יהיה מבוץ ויהיו לו שירותים אקולוגים באמבטיה ובור קומפוסט בסלון. בפועל, כמובן, כולם בונים עם איטונג, משתמשים באסלה ומתנחמים בכך שתכננו חלונות גדולים בצפון כדי לחסוך בתאורה בחורף.
אבל האובססיה האמיתי של גבר הניו-אייג' היא הגינה. בין אם מדובר בבר מזל שכבש חמישה דונם או בביש גדא שזכה בדירה עם חצר, כולם יתחילו לחפור, לשתול ולזרוע כאילו היו מכורים לט"ו בשבט. קודם ינבטו צמחי תבלין, כי אוי לו לניו-אייג'י שאין לו שיח לואיזה בחצר.
מיד אחר כך יגיעו עצי הפרי, כי איך אפשר בלי הפסיפלורה בה הם מתפארים בכל מפגש אקראי אצל הירקן ("את לא מאמינה, שני שתילים כיסו לי בחצי שנה את כל הגדר, הבית ושלושה ילדים!"). חלקם ימהרו לגדל גם צמחים פחות לגיטימיים כמו שיחי גת וקנביס, אבל לכולם יהיה בור קומפוסט משוכלל, שידיף את ניחוחו למרפסת בערבי הקיץ החמים.
כשאנחנו עברנו לביתנו הנוכחי, גם הניו-אייג' שלי, שמתהדר בתואר קיבוצניק לשעבר, שתל מיד פיקוסים, מטפסים ועצי פרי. מיד לאחר שגזם את כל הראוי גיזום באופן גברי, הוא החל להסתובב מדי יום בחצר ולחפש דרכים להתחבר לאמא אדמה. הוא תכנן בריכות דגים, פינת ישיבה וערימת גזם, הוא החל לבנות לול תרנגולות וזרע גינת ירק, ובשבתות אפשר לראות אותו מעשב בפראות עשבים שוטים ומתכנן בריכת אגירת מי גשם.
למה, בדיוק? מי באמת יודע. אולי זה באמת נעים לעבוד בחצר. אולי זה מזכיר לו לשכוח שעכשיו הוא כבול לנצח למשכנתא, והרי בכלא כמו בכלא צריך למצוא איזושהיא תעסוקה. ואולי זה בכלל קטע קולינרי. תבואו בשבת, אגב, ב' למד להכין קציצות סרפדים מצוינות.