פרשת השבוע היא פרשת פנחס. היא השנייה הכי ארוכה בתורה, ולכן לא נדבר על כל מה שמופיע בה. נעסוק ב"בנים של", ארבע "בנים (ובנות) של" שמופיעים בפרשה ונראה מה אפשר ללמוד מהם לימינו:
1. בני משה
הבנים של משה לא המשיכו אותו. אין פה "יוסי ובניו", "דוד ובניו". מי שממשיך אותו הוא דווקא יהושע בן נון. ככה זה מתואר:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁ -רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.
ומסביר רש"י: שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.
כלומר, הוא יכול ללכת כנגד כרוח של כל אחד. להכיל כל אחד, לחבר אותו, לחנך אותו.
יש עוד כיוון שמסביר את המילים "איש אשר רוח בו". ככה כותב רבי חיים בן עטר, בספרו "אור החיים":
"איש אשר רוח בו – פירוש: שורש כל רוחות הדור ההוא".
כלומר, כל שורש הרוחות של הדור מצליח להיות חלק מאותו מנהיג. כולם מרגישים מיוצגים, כולם שותפים.
והנה עוד פרשנות, של הרב אביגדור נבנצל, שכותב כך: : "איש אשר רוח בו – יהושע לא זז מהאוהל, ממשה, מהלימוד, מהריכוז. הוא לא בדק כל בוקר מה אומרים בשווקים – ודווקא לכן, הוא המנהיג המציאותי, המחובר והריאלי ביותר".
הוא לא בדק מה הולך בפיד, הוא ידע מה האמת ולא זז ממנה.
2. בני אהרון
הפרשה מתארת את כל בני ישראל, ובאמצע הספירה הזו, באמצע המפקד, מזכירים לנו עובדה אחת: וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא, אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'.
הבנים של משה לא המשיכו אותו, ושניים מהבנים של אהרון נפטרו. הם היו מנהיגים דגולים, ובכל זאת התורה לא מטשטשת את זה. יש לנו בחירה חופשית אדירה. לא משנה אם אנחנו "בן של", אנחנו בוחרים את דרכנו. יש טקסט נפלא של הרמב"ם על הבחירה החופשית, פסקה מכוננת בעיניי, שהולכת ככה:
"רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה. אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך".
3. בנות צלפחד
מבנים של נמשיך אל בנות של. הבנות של צלפחד מוזכרות בהרחבה בפרשה: וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה, נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה... לֵאמֹר: תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ... וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת.
הנשים באותו דור רצו להמשיך ולהגיע לארץ, רצו נחלה, רצו קשר עם ארץ ישראל. זאת בניגוד לגברים של אותו דור, שהיו פחות מחוברים לשליחות ולמסר של תקופת יציאת מצרים והמסע במדבר. יש פה הבדל משמעותי בין הנשים לגברים באותו דור. פרשנים רבים תולים זאת במרים הנביאה. משה ואהרון חינכו את הגברים, מרים חינכה את הנשים, והיא עשתה זאת בהצלחה יתרה. איך?
וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
זו דוגמה לחינוך של מרים – היא שרה, רוקדת עם התלמידות, מביאה תוף, משתפת את כולן, יש פה חוויה של כל הגוף, לא רק לימוד שכלי. ככה צורבים ערכים, ככה מחנכים דור שלם.
4. בני קורח
לדעתי אלה ארבע המילים האופטימיות ביותר בתורה, והן מופיעות בפרשה: "ובני קורח לא מתו". הפסוק הקצר והמפתיע הזה מספר לנו שבניו של קורח חיים וקיימים. קורח, כזכור, ניהל מחלוקת עזה וטרגית נגד משה. עד עתה חשבנו שקורח וכל משפחתו ומקורביו נספו באותו אסון, והנה, מתברר שבניו של קורח, רגע לפני מותם, התחרטו. רש"י כותב: "בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם". כלומר, ממש ברגע האחרון הם קלטו את הטעות הנוראית של אבא שלהם והחליטו לצאת החוצה מהמאבק המיותר הזה – וניצלו.
פרשנים רבים מוצאים כאן מסר מעודד: אפשר לעצור באמצע התנופה, גם כשהכול נראה אבוד. אפשר לבחור מסלול אחר, גם אם אבא שלך טעה וכאילו בחר עבורך דרך בחיים. אפילו אם הסתבכת ניתן לחשב מסלול מחדש ולומר באומץ: טעיתי, אני חוזר בי. גם בניגוד לסביבה, גם בניגוד למשפחה, אפילו בניגוד לאבא כריזמטי, ואפילו כשהמלחמה מסביב כבר התחילה. עובדה. התורה מקדישה פסוק שלם כדי לומר: ובני קורח לא מתו.
דיברנו על ארבעה דפוסים של "בנים של". שנהיה אנחנו בנים שלומדים את הטוב מהדורות הקודמים, והורים שמשפיעים טוב על הדורות הבאים. שבת שלום.