בחודש הבא נחגוג לסבא שלי יומולדת 85. זה יקרה בבואנוס איירס, באולם יפה עם המון אורחים שיתקשטו כאילו הגיעו לטקס האוסקר, וסבא יתהלך ביניהם כמו טווס פטפטן, כנראה ישחיז איזו הערה על המלצרית או יתלוצץ על חשבונו של איזה בן דוד. מה שבטוח, מתישהו במהלך הערב הוא ילפות את זרועו של אחד מנכדיו, יסתכל לו לתוך הצלחת ויגיד: "זה מה שהיינו אוכלים בפולניה, משפחה של תשע נפשות, במשך חודש".
70 שנה עברו מאז המלחמה ההיא וסבא שלי, יצחק ויינמן, עדיין נשאר רעב. רעב לסטייק, רעב לשיחה טובה, להתמקחות עם איזה סוחר, לטיול במקסיקו, לים, לשמש, לאישה. רעב לחיים. אף פעם לא הבנתי מאיפה יש לו כל כך הרבה אנרגיה, איך הוא אף פעם לא מתעייף. וכן, אפשר לפתור את זה בקלות ולהגיד שככה זה כשאתה לומד בגיל צעיר שאם לא תילחם פשוט תמות; שלא הייתה לו פריווילגיה להניח רגל על רגל, להרים ידיים, למשוך בכתפיים ולתת לחיים לקרות. אבל מה שתמיד הרשים אותי בקשר אליו זה לא עניין ההישרדות, אלא בעיקר מה שבא אחר כך. הוא אף פעם לא הסתפק רק בלשרוד.
"זה פשוט היה ככה"
זאת אומרת, אין ויכוח שבין 1939 ל-1945 הייתה רק הישרדות. הוא היה בן 14 כשהמלחמה הגיעה לרדומסק ועד גיל 20 הספיק להסתתר ביערות עם אחיו הקטנים, להישלח לשלושה מחנות עבודה, להידבק בטיפוס ולישון מתחת לחצי אדם אחר כדי לא להיתפס חולה. הוא גם הספיק לגלות שאימא שלו, שבעת אחיו, שני גיסיו ושני אחייניו נרצחו בטרבלינקה. הצליח איכשהו להגיע לצ'כיה, לעבור לצרפת, להשיג אישור מיוחד לעלות על מטוס צבאי לפרגוואי ולחצות את הגבול לארגנטינה, שם חיכו לו אבא ואח שהספיקו לברוח לפני המלחמה. אבל הם לא באמת חיכו לו.
אף אחד לא שאל מה עבר עליו, אף אחד לא דיבר או פשוט חיבק אותו חזק. לא רק זה, הייתה גם עננה שחורה שהגיעה איתו משם, שאלת ה"מה בדיוק עשית כדי להישאר בחיים". זה תמיד היה אחד החלקים שיותר הטרידו אותי, בעיקר כשגדלתי והתחלתי לתהות מה זה אומר שאמא משתיקה כל טענה שלנו ב"הוא היה בשואה". קראתי ספרים, שאלתי שאלות שאחר כך היו עושות לו סיוטים, והתשובות שלו היו קשות, בלתי נתפסות, אבל דווקא החלק הזה – התגובה השותקת והחשדנית של המשפחה היחידה שנשארה לו – שבר לי את הלב יותר מהכל. "זה פשוט היה ככה", הייתה התשובה של סבא, ופשוט ככה הוא המשיך להילחם. רק שעכשיו זו כבר לא הייתה מלחמה על החיים, אלא על החיים הכי טובים שהוא יצליח להשיג לעצמו.
אם לא תילחם, את מה בדיוק תנצח?
הוא קבר את היידיש ביחד עם הכיפה והזיכרונות הנוראים, למד לתפור מכנסי עבודה כחולים והחל למכור בספרדית עילגת לכל מי שהיה מוכן לקנות. תפר בלילות, סחר בימים ותוך זמן קצר כבר הקים מפעל, שכר עובדים, עשה כסף. זה היה לו חשוב, נתן לו תחושת ביטחון. פעם, בחופשה בריו דה ז'נרו, הוא סוף סוף סיפר מה בדיוק הוא עשה שם, במלחמה, שהביא אותנו לשבת על קייפיריניה בקופקבנה. למחנה העבודה הגרמני, מפעל לכלי נשק, הגיע קצין נאצי שתוי, צועק ומשתולל והצמיד לו אקדח לראש. מנהל העבודה רץ לעברם וצעק "לא! רק לא הוא, זה העובד הכי חרוץ שלי".
גם כשכבר היה אדם עשיר הוא כל הזמן עבד קשה, והחיים לא בדיוק היו קלים. כי שואה אחת הוא אמנם שרד – ותסלח לי משפחתי על ההומור השחור – אבל אז הגיעה סבתא שלי. שברון לב גדול, גירושים מכוערים, מאבקי משמורת. אבל סבא המשיך לעבוד – טיפל ותמך בילדים שלו, ערך מסעות, קרא עיתונים וספרים, התווכח על כל דבר שזז, תרם לקהילה היהודית, הכיר נשים חדשות. ובדרכו החדה, העקשנית, המסובכת, גרם לנכדה הבכורה שלו – זאת אני – להקשיב לו, להתווכח איתו, לדבר איתו. באמת לדבר.
בעוד חודש, בגיל 85, הוא יוכל לעמוד במסיבת יום ההולדת המפוארת שלו ולהגיד: ניצחתי. לא רק את היטלר, אלא גם את כל הפוגרומים שהגיעו אחרי. ניצחתי, כי לרגע לא הפסקתי להתאמץ. ניצחתי, כי אני באמת חי את החיים שלי הכי טוב שיכולתי.
ולפעמים, כשאני מתעייפת, שוקלת להרים ידיים ולהיכנע לפחדים, לפגמים, לכישלונות, אני נזכרת בסבא שלי ויודעת שהפשע הכי חמור שאני יכולה לעשות – לו, למשפחה שנשארה בטרבלינקה, לעצמי – זה להיות עצלה. לוותר על העבודה הקשה. לא לנסות, לנסות ממש חזק, להיות האדם הכי מאושר ומצליח וטוב שאני יכולה. ופתאום זו כבר לא איזו מנטרה רוחניקית של העידן החדש, אלא חובה מוסרית שמתחילה בעידן הכי חשוך בהיסטוריה, מורשת הקרב שלי, מה שיביא אותי פעם לגיל 85, או לאיזה גיל שזה לא יהיה, בתחושה שניצחתי. כי אם אתה לא נלחם, בלי תירוצים, עם כל הפצעים הפתוחים שעומדים לרשותך, אז במה בדיוק תנצח?