השבוע בתכנית "בכיוון אחר" בערוץ הידברות: קשה להישאר אדיש מול סיפורם האישי של עדה וגבי מוטי. אחרי 25 שנים של ציפייה, המתנה, תפילות ומה לא – הגיחה לעולם בתם רחל, בחורף תשע"ג. מה עובר על זוג כזה, שקרוב לוודאי כבר מתרגל למבטים, ללחשושים, לרחמים שממטירים עליהם אנשים מכל כיוון? כיצד גם האמונה, וחיי התורה והמצוות שלהם, עוברים שינוי? ויותר מזה, מה עובר על בני זוג, שדקה וחצי לפני ההחלטה הסופית להרים ידיים, מתבשרים בבשורה שמשנה את חייהם מן הקצה אל הקצה?
נחזור 26 שנים אחורה, לחתונה שלכם. לפני כל הסרט הזה, של הציפייה הארוכה, אילו אנשים הייתם אז לעומת מה שאתם היום?
גבי: "אני ואשתי באנו מבתים מסורתיים, ובאיזשהו שלב גיבשנו לעצמנו דרך יותר דתית. כשנפגשנו היה ברור לנו שאנחנו מקימים בית שמשתדל להיות כמה שיותר דתי. זה הכיוון שבחרנו. היא התגבשה כך לבד, ואני לבד, וכשנפגשנו היה ברור לנו שיש כיוון משותף".
לפני כן שימש גבי מוטי כמורה למחול, ועסק בריקודי עם כרקדן וכמדריך, אבל במהלך ההתחזקות שלו - החליט לעזוב את התחום. "זה היה עולם מאוד קסום, וחוץ מהקטע שהריקודים מעורבים - זה דבר מאוד יפה. שמחה ביהדות היא דבר מאוד יפה ומקובל".
איך הגעתם להחלטה ללכת על כיוון תורני יותר?
עדה: "לא ראיתי את זה כהחלטה לפני הנישואין. ההמתנה לילד הביאה אותנו למקומות אחרים. אם רחל היתה נולדת בשנה הראשונה שלאחר הנישואין - אני לא הייתי במקום הרוחני שבו אני היום. זה ברור לי".
אז בואו ניכנס באמת לתהליך הארוך שעברתם. מתי התחלתם להבין שיש בעיה?
מוטי: "בדרך כלל כשמתחתנים, אחרי 9 חודשים יש הריון - וזה לא היה. יש כאלה שאומרים 'לא נורא', וכמה חודשים עוברים, ופתאום אתה מבין שיש בעיה. אנשים שואלים".
והשאלות האלה עוד יותר מלחיצות.
"האמת היא שאני לקחתי אותן יותר בשוויון נפש. לעדה זה היה יותר קשה, וכמובן הלחיץ אותה. ואז נכנסנו לסדרה של בדיקות, טיפולים, מה שמקובל. כשאני מסתכל היום לאחור, זה היה מרתון, מסע מאוד ארוך. אתה עושה טיפול, אומר 'או-טו-טו זה יצליח', אבל טיפול מוביל לטיפול, ובינתיים אתה מגלה שעברת מסלול לא קטן".
עדה, תמיד רואים מהצד אדם שנמצא בתוך סבך של טיפולי פוריות, וחושבים 'מעניין מה עובר עליו'. עכשיו כשאת כבר מחוץ לזה, אולי אפשר לשאול באמת, מה עבר עלייך באותה תקופה?
עדה: "נכון. עכשיו אחיינית שלי התחתנה, ובברכות אתה רואה איחולי 'בקרוב בברית'. היהודים, אין, לא נותנים לך מנוחה. עד לחתונה כולם מחכים שתתחתן. בחתונה - יאללה, בברית. כשרחל נולדה - יאללה, מה עם עוד אח? כלומר, לא נותנים לך איזושהי מנוחה.
"לא יכולתי לסבול את ההתערבות של האנשים בכל מקום שהלכנו. המבטים. כשהגעתי להשלמה כזו בשנים האחרונות, והבנה שאנשים לא רוצים לפגוע בנו, וזה טבעי וסקרנות של יהודים - היה לי הרבה יותר קל עם זה".
למה יותר קל? זה אמור להיות להפך.
"לא יודעת, הגעתי לאיזושהי שלווה, שהשלמתי עם זה".
ומתי היה יותר קשה, שלוש שנים אחרי הנישואין או 20 שנה אחרי הנישואין?
"עם אנשים מסוימים, היה קשה כל ה-25 שנים. עם אנשים מסוימים, זה הלך ונעשה יותר טבעי".
תהליך כזה מחזק מבחינה רוחנית. באילו נקודות בדיוק הוא חיזק אתכם?
"הרבה עבודת מידות. גם בקטע של החברה מסביב, להיות סבלני, לא להתפרץ, לדעת להבין שזה בא ממקום טוב, להתייחס לאחרים שנולדו להם ילדים. אין לך, אבל אתה צריך לעבוד על עצמך לשמוח בשמחה שלהם, להיות איתם, לעזור להם כשצריך. עזרתי המון לאחיות, לגיסות ולחברות שלי. לא הסתגרתי. לכן זו הרבה עבודת מידות. גם לקחתי על עצמי במשך שש שנים, לשמח יולדות עם זר פרחים. זה לא פשוט. אגב, מהחנות שממנה הזמנתי פרחים, הזמינו לי פרחים ביום שילדתי. כל כך הרבה משלוחים עשיתי אצלם, כך שהם ראו לנכון לשלוח אליי בעצמם. בכלל, אתה צריך להבין שאף אחד לא אשם שאין לך ילדים".
דבר כזה מחזק את האמונה או לפעמים מחליש, כששואלים 'למה לו יש ולי אין, כשאני מקיים יותר מצוות ממנו, והוא בכלל התחתן רק לפני דקה'?
גבי: "האמת היא שאלה שאלות שעדה העלתה. הרבה פעמים כשהיינו יושבים בשולחן השבת, היא העלתה את השאלות האלה. היא אמרה 'אנחנו חוזרים ומשתדלים לשמור מצוות, ויש לנו בני משפחה שפחות שומרים, או אפילו לא כל כך - והם מקבלים'".
"קודם כל, אני אופטימי בטבעי. אבל נקודת הראייה שלי היא שה' לא חייב לנו כלום. אתה לא יכול לדרוש. כמובן שאפשר לבקש ולהתפלל. השתדלתי לעשות את זה, עדה אומרת שלא מספיק. אבל בכל אופן, השלמתי עם זה. מה שה' נותן - זה מה שהוא רוצה. אתה יכול להסתכל על צדיקים גדולים שנפטרו בלי ילדים - אז אמרתי לעדה שאם הייעוד שלנו הוא לבוא לעולם, לעסוק בחינוך, לתת למשפחה ולחברים, ולהקדיש את עצמנו - אז זה מה שנעשה. לא היו לי טענות.
"אחרי שרחל נולדה, אנשים ראו אותי ואמרו 'יש אלוהים!'. זה מאוד משמח לשמוע, אבל מצד שני לא נכון, כי מה, עד עכשיו לא היה? ומה קורה עם אלה שלא קיבלו ולא יקבלו חלילה? צריך לדעת שה' מחליט מה כל אחד צריך לעבור. בכל אופן, כמו שעדה אמרה - אם היינו מקבלים ילד בתחילת הנישואין - לא היינו מעריכים את זה. אנחנו רואים היום את הקב"ה איתנו יום-יום, רגע רגע, אבל אני אומר את זה גם אם לא היתה רחל, חלילה. גם אז היינו משתדלים להאמין ולדבוק בו, ולקיים את כל המצוות".
"אני חושבת שהחברה לא ערוכה לתת את הגיבוי", אומרת עדה בהמשך הראיון, בנוגע לתמיכה החברתית במהלך טיפולי הפוריות. "החברה סקרנית יותר מדי. היא רוצה לספק את יצר הסקרנות שלה, יותר מאשר לעזור לזוגות. לחברה יש הרבה מה ללמוד. לא רק לגבי אנשים ללא ילדים, אלא גם לגבי רווקים ורווקות. בבית הספר, המורה הראשונה שסיפרתי לה על ההריון היא מורה שאין לה ילדים. לא רציתי שיתלחששו לידה ליד האוזן, והיא תשמע את זה.
לסיפורם המלא של גבי ועדה מוטי, כולל רגעי הגילוי אודות ההריון, אחרי 25 שנים - צפו בתכנית המלאה, כאן בראש העמוד.
התכנית "בכיוון אחר" משודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס) ובמקביל גם כאן ב-mako מדי סוף שבוע