לאורך ההיסטוריה נשים רבות הכתירו את עצמן כנושאת העיקריות של דגל הפמיניזם. אבל האמת היא שהנשים הראשונות שהרימו את ראשן כנגד ריבונות גברית דומיננטית היו מחלה, נועה, חוגלה, מלכה ותרצה - חמשת בנות צלפחד. חמש בנות חזקות ודעתניות, שלמרות הגזענות המושרשת כנגד נשים בימים ההם, דרשו וקיבלו את הזכות האנושית הבסיסית לעצמאות כלכלית, חברתית ותרבותית.
רוב רובה של פרשת "פנחס" עוסק בנושא חלוקת הארץ. אלוהים מורה למשה לחלק את הארץ על פי השיטה הדמוקרטית "לרב תרבה נחלתו, ולמעט תמעיט". בתוך כל הבלגאן הזה הכרוך בעסקנות ביורוקרטית אינסופית, אלוהים מקדיש חלק ניכר מזמנו לבקשתן של בנות צלפחד לקבל נחלה בארץ, למרות שלאביהם אין בנים. "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחיי אבינו" (במדבר כ"ז, ד').
צריך להבין, בתקופה המדוברת לא היה חוק נגד הטרדה מינית, גם לא ארגונים כמו ויצ"ו או נעמ"ת, ויעברו עוד כ-5,000 שנה עד ששארל פורייה יהגה לראשונה את המונח "פמיניזם". נשים הן מעמד נחות ומופלה בסביבה זכרית שולטת וגזענית, כשהזכות היחידה שלהן היא להביא ילדים לעולם. רק לסבר את האוזן - בכל רשימות היחס בתורה נמנים הזכרים בלבד, ואילו חלקן של הנשים בבנין העם נפקד. המונח השולט הוא "משפחת אב". את האם בכלל לא סופרים. אבל בנות צלפחד שאבו אומץ להשמיע את טענותיהן בגלל ביטחונן באלוהים ובצדקת משפטיו. ואכן, ה' נעתר לבקשתן והעניק להם את הזכות להיות חלק מעם ישראל.
אסור לתושבי אריאל להתפרנס?
בטרמינולוגיה של היום, בנות צלפחד הן מתנחלות שדורשות להיות חלק אינטגרלי מהמשק הישראלי. אלוהים לא צריך את "חוק החרם" כדי להעניק להן זכות זו. הוא מספיק רחום וחנון כדי להבין שבידודן החברתי והכלכלי הוא עוול מוסרי. גילוי נאות: כותב שורות אלו דוגל בזכותו הבסיסית של העם הפלסטיני לחיות במדינה משלו, גם במחיר הכואב של פינוי שטחים כאלו או אחרים. אבל הסערה סביב "חוק החרם" אינה האם ראוי שהמתנחלים יחיו בשטחים. הסערה היא האם בכלל ראוי שהמתנחלים יחיו. נקודה.
"חוק החרם" הוא תעודת עניות לנו כחברה, על עצם העובדה שהגענו למצב שבו אנו זקוקים לחוק כדי להימנע מרוע מוסרי. אין לי דרך אחרת להגדיר את זה - למנוע מאדם שגר באריאל לעבוד רק בגלל שהוא גר באריאל, זה בעיניי רוע מזוקק. "לוחמי זכויות אדם" יצאו השבוע להפגין על החופש הדמוקרטי להחרים. באמת, כל הכבוד. אולי, אני תוהה, זוהי נקמה מאוחרת בגין החרם שעשו עליהם בכיתה ו'? מי יודע. ובכלל, על אילו זכויות אדם הם נלחמים? על הזכות לגרום לאדם לאבד את פרנסתו? האם אוזניהם שומעות מה שפיהם דובר?
שיקום עכשיו "לוחם זכויות אדם" אחד שיגיד שלמנוע מאותו אב פרנסה ומילדיו אוכל זה לא פאשיזם זול, עטוף בעטיפת צלופן זוהרת וקשור בסרט צבעוני של "חופש דמוקרטי". אני רוצה לראות את אותם לוחמי זכויות אדם נלחמים באותו חירוף נפש נגד הצעת חוק שתטיל, למשל, עונשים על חברות מסחריות שיסרבו למכור מוצרים לעובדים זרים בתואנה שהם שוהים בלתי חוקיים, ממש כמו המתנחלים.
"טובלים ושרץ בידם" היא ההגדרה ההלכתית לאותם פעילים שנתלים באילנות הגבוהים של נאורות ליברלית מערבית, בעוד ריח של שנאה חומצתית נודף מפיותיהם המלהגים סיסמאות נבובות, לעוסות וגזעניות. השנאה למתנחלים סימאה את עיניהם. כולי תקווה שסיפור בנות צלפחד יפקח אותן.