אתמול קיבלה ממשלת ישראל החלטה מורכבת לגבי ילדי העובדים הזרים. אינני שייך ל"יודעי הכל" הפוסלים את ההחלטה (מדאגה כנה ל-400 הילדים שלא יזכו להישאר בארץ) או לאלה שיודעים שאיננו יכולים להרשות לעצמנו יותר. אבל מה שמטריד אותי כאדם מאמין הוא הנימוק שבשמו נעמד שר הפנים על הרגליים האחוריות והתנגד לפשרה המוצעת: "אופייה היהודי של מדינת ישראל". כלומר לשיטתו, 400 ילדים אומללים מסכנים את אופייה היהודי של מדינת ישראל, בזמן שהקשחת הלב וההתנכרות אליהם מחזקת אופי זה.
דווקא מהשר אלי ישי, איש לומד ומחויב לתורה, הייתי מצפה להכיר את אופיים הייחודי של היהודים, לפי חז"ל: "ואלו הן ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים". חז"ל סברו שמה שקובע את יהדותו של אדם (ומן הסתם גם של מדינה) אינה התורשה הגנטית היהודית, אלא דווקא "הגנים הערכיים" - אלה שמרחמים על ילדים נטולי מולדת וגומלים להם חסדים.
גזענות איננה המצאה יהודית
אבל הניכור לזרים בחסות היהדות לא נעצר באלי ישי. לאחרונה, גיליתי לזוועתי, פרסמו מספר רבנים בתל אביב פשקוויל הקורא לא להשכיר בתים לעובדים זרים. גזענות, כמובן, איננה המצאה יהודית. אדרבה, אין עם בעולם שסבל יותר מגזענות ומשנאת האחר. אבל המחריד הוא כיצד אותם "רבנים" מדברים כביכול בשם התורה, אבל בפועל יוצאים בצורה בוטה ומשפילה כנגד התורה, שכל כולה מתנגדת לגזענות.
דווקא בגלל ששנאת הזר והאחר היא יצר כל כך טבעי באדם - הציבה התורה את היחס לגר, למי שחי בתוכנו אך איננו מבני עמנו, בראש מעייניה. אדם הראשון חווה את הגלות הראשונה מארצו, ובכך הציב את המצב האנושי כחוויית גרות קיומית. בהמשך, אברהם אבינו נדרש לחוות על בשרו את חווית הזרות והבדידות: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". לא במקרה המצווה המפורשת היחידה שידוע לנו שאברהם שמר היא הכנסת האורחים.
וכשאותו אברהם מבקש הבטחה לירושת הארץ על ידי זרעו, הוא מקבל תשובה מוזרה: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך". כלומר, אברהם מקבל תשובת "הפוך על הפוך" לפיה הביטחון של זרעו בארץ תלוי דווקא בחוויה המכוננת של הגלות במצרים. הנושא עולה בתורה שוב ושוב: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".
הזיכרון הזה אמור לייצר חיסון נגד הגזענות האנושית: מי שחווה את הגלות והגרות מצופה לאהוב את הגר. תודעת גרים זו עומדת ביסוד ליל הסדר בו אנו פותחים את בתינו, ביסוד מצוות השבת (למען ינוח גרך) וביסוד הדאגה למצבם החברתי והכלכלי של הגר, היתום והאלמנה (שאף הם סוגים שונים של פליטים חברתיים).
שכחו מהתורה ובגדו במורשת אברהם
והנה באים אנשים המכנים עצמם "רבנים", ובמקום פתיחת הבית והכנסת האורחים הנדיבה של אברהם, הם מצווים עלינו בשם התורה לקפוץ את ידינו - כאותם בני סדום ועמורה שרצו לגרש ולהרוג את הזרים שחדרו לתחומם. כמובן שכמו הרבה מתחזים הם יודעים לנמק את דעתם באיזה שביב הלכה: "לא תחנם". אלא שהלכה זו נאמרה לגבי מכירת דירות ולא השכרה, ומכוונת כלפי העוסקים בעבודה זרה, מתוך חשש שמגורים עם עובדי אלילים עלולים לפגוע ביהדות שלנו. וכבר פסקו גדולים ורבים שמרבית הלא-יהודים בישראל לא עוסקים בעבודה זרה, ולכן איסור "לא תחנם" לא חל עליהם.
ממילא כל מי שתורת השם חשובה לו חייב היה לעשות להיפך - להתגייס ולסייע ככל יכולתו לאותם זרים ולאמץ אותם בחום אל חברתנו. מעבר לדרישה התורנית, הרי תהיה בכך גם תועלת בהפחתת הפשיעה, שכידוע נובעת מהדחיקה של האחר והחלש לשוליים החברתיים. כך שבמקום לעשות ניצול ציני של אחוזי הפשיעה בקרב המהגרים כדי להתנכר להם, היו צריכים אותם "רבנים" לחלץ אותם ממצוקתם (וממילא מפשיעתם).
אבל בעצם אינני מחדש כלום! דבריי הם פשטי דברי תורה. כיצד יעלה על הדעת שרבנים לא ידעו מה שכל תינוק של בית רבן יודע? אלא שחז"ל כבר לימדונו ש"השנאה מקלקלת את השורה" - במקרה שלנו, הגזענות מעבירה "רבנים" אלה על דעתם וגורמת להם לשכוח מהתורה ולבגוד במורשת אברהם אביהם. שנאה זו מדרדרת אותם לסילוף קשה של התורה, ולחמור מכל: לחילול השם, שעליו אין כפרה. כבני אברהם אנחנו מצווים להיות רחמנים גם כלפי אותם רבנים. אמנם להרבה רחמים הם צריכים, אבל גם להם צריך לתת את האפשרות לחזור בתשובה.