לפעמים הכל קורס, המציאות נראית שחורה משחור ואנחנו בטוחים שמהסיפור הזה כבר לא נצא כמו שצריך, אבל אז מסתבר שכל המהלך שעברנו היה בסך הכל לטובה - מוזר ככל שזה נשמע. לפעמים אנחנו רואים את הסיום ולפעמים אנחנו רק חושבים שהגענו לסיום, אבל הפואנטה בסוף תגיע, אין ספק, וכמאמר הקלישאה - הכל לטובה. ואם אתם אנשים מאמינים, אז על אחת כמה וכמה.
מעשה ביהודי שמח וטוב לב שתמיד האמין שהכל לטובה. הוא לא רטן ולא התלונן אלא השתדל לחייך, לראות את חצי הכוס המלאה ובעיקר להאמין שהכל לטובה - גם כשהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, וגם כשלא בא אוכל אל פיו במשך יום שלם.
יום אחד אותו יהודי חזר לביתו בשעת ערב לאחר שלא אכל במשך כל היום, וכשהגיע הביתה סיפרה לו אשתו בצער שחתולי רחוב חמקו לביתם וסחבו את מעט האוכל שעמדה להכין לשני ילדיהם. אותו עני חכך בדעתו מהיכן להביא אוכל, ושאל את אשתו מה היא מציעה. היא אמרה שעוד מעט נגמר יום השוק, והציעה שילך לשם ויבדוק אולי נשארו על הרצפה כמה תפוחי אדמה ובטטות שהשאירו בעלי הדוכנים. האיש הסכים מיד, למרות אי הנעימות, ויצא מיד לדרכו. מבחינתו הכל קרה לטובה, ולכן הוא הלך כשהוא שמח ונטול עצב, ואף שרק לעצמו כמה מנגינות שאהב.
באותו ערב יצא מושל העיר לנשום קצת אוויר במרפסתו, והנה הוא רואה אדם שורק שהולך בשמחה ברחובה של עיר. מיד הסתקרן לנוכח פרץ השלווה שעמד באוויר, למרות המשבר הכלכלי ששרר באותה מדינה, ושלח את אחד מעוזריו להביא אליו את האיש. אותו יהודי עלה מיד כבקשת השליח והתייצב בפני המלך. "תגיד, זכית בפרס גדול או אולי בירושה שמנה?", ניסה המושל לברר את מהות השמחה. "לא", ענה היהודי, "לא זכיתי בשום פרס". "אולי אכלת בשר משובח ושתית יין ישן?", ניסה שוב המושל. "ממש לא", גיחך היהודי, "לא הכנסתי דבר לפי מאז שעות הבוקר, וכך גם משפחתי. אני בדיוק בדרך להביא שאריות שאולי נשארו בדוכני השוק".
מיד ציווה המושל את אנשיו להכין עגלה עמוסה בכל טוב - פירות, ירקות, לחם, אורז ומיני מתיקה - ולקחת את הכל לביתו של היהודי. "אבל זה לא הסוף", אמר ליהודי בחיוך מריר, "אני רוצה שמחר נלך לצוד ביחד ביער, ותוך כדי תלמד אותי איך אתה מצליח לשמור על שמחה כזו. הרי אני מושל באזור רחב ידיים, יש לי המון כסף ומשרתים, אני אוכל כל יום את המעדנים הטעימים ביותר - ועדיין לא שמח כמוך". "אני שמח כי ברור לי שהכל לטובה", ענה היהודי, "הקב"ה לא גורם לנו רע, גם אם בהתחלה זה נראה כך. הנה, הלכתי לשוק לחפש שאריות, ובסוף זכיתי לעגלה מלאת כל טוב שנתת לי דווקא בגלל הביטחון הזה". "טוב", אמר המושל בבלבול, "אני מקווה שאבין לעומק את הסיפור שלך. מחר ב-8:00 בבוקר, קבענו?".
ביום שלמחרת נפגשו היהודי והמושל כפי שתכננו, אולם האידיליה פסקה זמן קצר לאחר מכן: בזמן שניסה המושל לצוד חיית בר, הוא הסתבך עם כלי הציד ואיבד חצי מאצבעו. היהודי שלף מטפחת, עצר את הדם, וניסה להרגיע את ידידו החדש. "הכל לטובה", אמר לו, "אלוהים אוהב אותך, הוא לא עשה לך את זה סתם כך". אבל מסתבר שדווקא מילות הניחומים האלה היו מה שהרתיח את המושל. "מה טוב בזה שאיבדתי חצי אצבע?", צעק על היהודי. בזווית העין הוא קלט בור עמוק למדי, וכעבור שניות מצא את עצמו היהודי בתוך הבור. "נמאסת עליי עם הגישה ההזויה הזו!", צעק לו המושל מלמעלה. "איך אתה מרגיש עכשיו בתוך הבור?". "הכי טוב בעולם!", ענה היהודי, כשאת קולו מלווה הד עמום.
המושל רצה לצאת מהיער וללכת לרופאו האישי, אבל אז נתקל בחבורת שודדים. לא היה קשה לזהות אותם, אבל הם לא זיהו אותו, והם מיד תפסו אותו וביקשו לקחת אותו איתם. "בבקשה, אל תפגעו בי, יש לי הרבה כסף לתת לכם", התחנן. "אין צורך", אמרו, "היום אנחנו דווקא לא מחפשים כסף. הבן של אחד מאיתנו חולה מאוד, והרופא אמר שצריך לשחוט אדם שלם, לתת לבנו לשתות את דמו, וכך יחלים".
הם קשרו את המושל באזיקים והובילו אותו אל מקום מסתור, שם חיכה להם הרופא. הוא החל לבדוק את האדם הכפות שהביאו לפניו, והנה הוא רואה שחסרה לו חצי אצבע. "מה עשיתם?", הטיח בחבורת השודדים. "הוא לא שלם, חסרה לו אצבע, ואילו אנחנו צריכים דם של אדם שלם ללא פגם. סלקו אותו מכאן מיד!".
אנחת רווחה בקעה מחזהו של המושל, שהושלך מבית השודדים כשהוא חבול קלות אך מאושר. הוא מיהר אל הבור שאליו השליך את היהודי, זרק חבל לתוכו ועזר לו להיחלץ. הוא סיפר לו את הסיפור והודה שאכן הכל היה לטובה, ושעכשיו הוא כבר לא מצטער שאיבד חצי אצבע. "ועדיין", שאל, "מה היה כל כך לטובה שאתה עצמך היית בבור?". ענה לו היהודי "פשוט מאוד. אם לא היית זורק אותי לבור והייתי הולך איתך - אותם שודדים היו לוקחים אותי לשחיטה. כך שלמעשה, בלי להתכוון כלל, הצלת את חיי".
דיעה: יאיר לפיד כותב יותר ויותר על שנאת דתיים וחרדים. אז דודו כהן עונה לו
פרשיית השבוע: על מה וכמה התלוננו בני ישראל בארבעים שנות הנדידה?