- כל הדיון בבית המשפט היה על כוונה. על דברים שבלב הנאשם. לא היה ויכוח על עובדות. הנאשם הודה מלכתחילה שחיבק ונישק, אבל התעקש שהמניע הוא אהבה. התביעה טענה: תאווה, יצרים. זה היה כל הדיון, והכל שאלה של אמון.
אנשים נאורים רואים את המשפחה תומכת בנאשם וחושבים לעצמם, במקרה הטוב: "מסכנים, עיוורים". יש לנאשם הספציפי הזה עוד אוהבים מלבד משפחתו, תומכים ותלמידים שמכירים אותו מקרוב מזה שנים, והאנשים הנאורים מביטים בהם ואומרים: "חסידים שוטים". הם שואלים את עצמם "לכל דבר הם יגידו אמן הטיפשים האלה?!". אם השופטת הייתה פוסקת: זכאי, חלק מן האנשים הנאורים היו עונים אחריה אמן, (וחלקם אולי היה הולך עם האבן שנמצאת כבר ביד לסקול את הצד השני). אבל השופטת פסקה: אשם. השאלה כאמור היא שאלה של כוונה. של אמון. השופטת הישירה את עיני הרנטגן שלה, בחנה את כליות ולב הנאשם, ובעיקר למטה משם, ופענחה את כוונתו. והאנשים הנאורים, מייד, ענו אמן. בית המשפט אמר את דברו. ודברו אמת צרופה, מוחלטת, קדושה. כך חושבים אנשים נאורים שאינם חסידים שוטים, בית המשפט פסק ואמרו אמן.
- האנשים הנאורים שואלים רטורית: איך יכול להיות שמספר אנשים שונים חוו את החיבוקים והנשיקות כאקט מיני אם הוא לא היה כזה. האנשים הנאורים, ברובם, מחבקים ומנשקים כמו אנשים נאורים, כלומר רק את יקיריהם, וגם זה, לרוב, בעירבון מוגבל. הנאשם הזה, החצוף, מתייחס כבר עשרות שנים להמוני אנשים, כל אחד בנפרד, כאילו הם יקיריו הקרובים. אני אישית מכיר רק עוד איש אחד, בתקופה הזו, שחיבק ונישק כל כך הרבה אנשים ונתן אהבה בלי חשבון. עד היום אי אפשר, בישראל או באמריקה, לקרוא רחוב על שמו של הרב קרליבך, בגלל מספר נשים שטוענות שהותקפו מינית על ידו. גם כאן, האדם חיבק ונישק אלפים, ובעולם הפצוע הזה, שבו אנחנו חיים, הגיוני שמתוך כמה אלפים יהיו בודדים שיקבלו את זה רע. אז יש המון רחובות על שם אוסישקין ואפילו לא סמטה על שם הרב קרליבך. אבל אף אחד לא שוכב בלילה עם אוזניות ומקשיב, בוכה, להקלטות של אוסישקין, אלא לקרליבך. הוויקיפדיה שלו אמנם "מלוכלכלת", אבל בכל ערב שבת, במאות בתי כנסת, המנגינות של ר' שלוימה חיות, והן מנגינות של אהבה.
- האנשים הנאורים אומרים לי שאם אני תומך בנאשם אני מזלזל בכאבם של נפגעי תקיפה מינית. אבל זו בדיוק הנקודה - אני מאמין לנאשם שהוא לא תקף מינית. נכון, יש בעיה גדולה, כואבת, של תקיפות מיניות, ודם הקורבנות שותת לארץ. טוב שהמודעות לעניין גוברת, טוב שמנסים ללחום בעוול, אבל אני מאמין שיש כאן, במקרה הזה, טעות מרה. בפרשת "עגלה ערופה" לוקחים זקני העדה עגלה אל נחל כדי לטהר עצמם מדמו הזועק של נרצח אנונימי שנמצא בשטח הפקר. הם עורפים את ראש העגלה ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה. נראה שגם כאן הרגישו כמה מזקני העדה שיש דם שזועק בשטח הפקר, ומה עשו? לקחו לא עגלה, אלא איש, הכריזו עליו כעל בובת הוודו של כל התוקפים המיניים מאז ומעולם, ערפו את ראשו מעל הנחל, והכריזו בקול, בתחושת הקלה: ידינו לא שפכו את הדם הזה. אבל המעשה הזה, לא רק שזה לא עזר במאום לקורבנות האמיתיים של תוקפים כלשהם, אלא ייצר עוד עשרות, מאות, קורבנות חדשים, שותתי דם. ילדים, משפחה ותלמידים. אני עצמי אחד מהם, ורק במעגל השני, ועדיין לא מאחל לאיש (כמעט) להתמודד עם ייסורים כאלה.
- וכן, יש בציבור הדתי הומופוביה גדולה, זה נכון וזה שגוי מאוד וזה מצער. אבל לא זה הפתרון, ולא ככה.
- וכדי לסיים בנימה אופטימית, כאילו, כדי שלא לשפוך יותר מדי כאב על המסך הזה, שלא יפריע מדי לשלום הציבור עד הסקילה הבאה, אסיים בינתיים בציטוט של יהודי יקר, בוב דילן שמו (בהשראת אחי מורי שיבי):
- Well, they'll stone you when you walk all alone
They'll stone you when you are walkin' home
They'll stone you and then say they all are brave
They'll stone you when you're set down in your grave
- But I would not feel so all alone/Elon
Everybody must get stoned
