מתישהו, לקראת סוף מבצע "עופרת יצוקה", התחלתי לשמוע את זה מסביב: רחל אמנו התגלתה לחיילים בעזה. כמה לוחמים שעמדו להיכנס לבית חשוד נתקלו באישה מסתורית שהזהירה אותם, בעברית צחה, שלא יכנסו לבית מכיוון שהוא ממולכד. הם עשו אחורה פנה, תכננו להיכנס לבית נוסף, ואותה אישה הפציעה שוב והזהירה אותם מפני מטענים נוספים. כששאלו מי היא, ענתה "אני רחל, אמא שלכם".
היה או לא היה? הגיוני או לא? לא נראה לי, אמרתי. אני רוצה לראות בעיניים את החייל שראה אותה, או לפחות איזה רב בעל שיעור קומה שיעיד שכך היה. שמועות תמיד אפשר להמציא, גושפנקא - קצת פחות.
אותן שמועות המשיכו לפרנס את עצמן ולא ירדו מסדר היום של הברזייה הלאומית.
ככל שהן התפשטו - כך יותר ויותר סלדתי מהן, לפחות כל עוד לא הייתה איזו אסמכתא רצינית בסביבה, למרות עדויות של חיילים פה ושם. עד שבא הרב מרדכי אליהו ועשה סדר בבלגן, ואחריו גם הרב עובדיה יוסף, שנתן את החותמת הסופית. היה.
עכשיו נפתח, ברשותכם, סוגריים קצת ארוכים. בעולם יש היררכיה. כמו שסטודנט לרפואה לא יטען שהפרופסור בעל השם הגדול בעולם הוא קשקשן ונטול הבנה בסיסית, כך גם לי יש טיפה כבוד אל מי שיותר חכם ממני בנושאים מסוימים - מאינסטלציה ועד יהדות. קצת מבאס להודות בעובדה המצערת הזו, אבל יש חכמים ונבונים ממני, ואני לא הולך לפתוח חזית מול כל אחד מהם רק בגלל שההיגיון הרך שלי לא תואם את ההיגיון רב השנים שלהם.
בענייני יהדות והלכה זה עוד יותר ככה, בגלל ההבנה שגדולי הדור רואים דברים שאנחנו לא ממש מבחינים בהם. אמנם הנבואה כבר לא קיימת היום, אבל אומרים שרוח הקודש עדיין מרחפת מעל גדולי ישראל. אז מי אני שאומר שהרב מרדכי אליהו, מנהיג הציונות הדתית ומקובל ענק בפני עצמו, טועה כשהוא אמר שרחל אמנו אכן הייתה שם?
כשהרב יובל שרלו יוצא בחריפות מתוקשרת נגד ה"דרישה אל המתים", כביכול, אני לא יכול שלא להרים גבה אל מול הגישה ה"מציאותית" הזו ששוללת דברים שיש להם ביסוס ביהדות, תרצו או לא. אם נשבור את ההגה לרגע לכיוון הסוציולוגי, ניתן לומר בהכללה גסה שלרוב הספרדים מאמצים ללב את סיפורי הניסים בעוד שהאשכנזים לא ממש מתחברים לפאזה הזו, אולי בגלל שלארצות אפריקה ואסיה לא חדרה ההשכלה כמו באירופה. חבר טוב סיפר לי שבתחנת רדיו בעלת קונוטציה מזרחית מריצים את סיפור רחל בהתלהבות, בעוד שברדיו קול חי די מרימים גבה ומביאים גם דעות שמביעות ספק בנושא. לפקפק זו אולי גישה שכלתנית יותר, אבל היהדות היא לא כזאת.
הגמרא מפוצצת בסיפורים על טבעיים, כל סיפור הבריאה הוא נס, וחזרה מהעולם הבא היא משהו שמספרים עליו לא רק יהודים. אז למה להירתע ממקרים שקצת חורגים מהמתמטיקה המוכרת לנו, במיוחד כשיש להם סימוכין הלכתיים?
כן, גם לי זה נראה מעט מתעתע, דמיוני, לא ריאליסטי. אבל מצד שני גם לא נראה לי הגיוני שווידיאו יכול לעבור דרך סיב אופטי, ולא נראה לי הגיוני שמזרע קטן יוצא עץ שמניב שלל תפוחים. למעשה, כל העולם לא נראה לי הגיוני. ניסים שהפכו לדבר קבוע עונים היום לשם "טבע" אבל היי, הם עדיין ניסים. לכן, בתור אדם שהגיע לפני כמה שנים למסקנה שהיהדות היא היחידה שמציעה פיתרון כולל לשאלת הקיום והמהות שלנו, אני נשאר שם ולא שואל שאלות.
כל מי ששולל את סיפור רחל אמנו בעזה בגלל שזה לא נראה לו טוב דרך המשקפיים הפרטיho והמצומצמים שלו, צריך להבין כמה דברים קטנים: העובדה שיש כאן חמצן בניגוד לכוכבים אחרים היא נס. העובדה שהשמש זורחת ושוקעת מדי יום היא נס. העובדה שהאדמה מצמיחה פירות ולא אבנים היא נס. העובדה שאסטרואיד תועה לא קטל אותנו אתמול בצהריים היא נס. לכו למחלקת היולדות בבית החולים הקרוב למקום מגוריכם ותראו שם עשרות ניסים קטנטנים. אז מה, התגלות של אחת האימהות, זה מה שגורם לכם לצקצק?