רק מתקרבים חגי תשרי ומדינת ישראל נתקפת אובססיית קניות וסעודות משפחתיות. ערב ראש השנה עמוס פקקים, ביום הכיפורים מתמלאים הרחובות באופניים, ובתי הכנסת - במתפללים רבים שלא מבינים חצי דבר ממה שהם קוראים ב"מחזור התפילות לימים נוראים".
סוגיית החגים מעסיקה אותי, את משפחתי ואת קהילת החברים שלי כבר שנים רבות. שוב ושוב אנחנו מוצאים שכשמגלים את משמעותם העיקרית של החגים - זו שמסתתרת מאחורי המלל האין-סופי של בית הכנסת – הם הופכים לחגיגה. לא צריך להיות אדם דתי כדי ליהנות מהם, להעמיק בהם ולהתחבר לעומקם הפשוט.
ראש השנה: בשביל מה אני חי?
מה שחשוב בראש השנה זה לשאול את עצמנו מה חשוב. או ביתר פירוט, מה באמת חשוב לנו בחיים. ברור שאנחנו רוצים להיות בריאים, שמחים, עשירים ומאושרים. אבל אין די בכך. השאלה הגדולה של ראש השנה היא: בשביל מה אני חי.
מספרים על נזיר בודהיסטי שהצליח לקבץ עשרה רופי. בחמישה הוא קנה כיכר לחם ובחמשת הרופי האחרים קנה לעצמו פרח. "למה לך הפרח", שאלו אותו, "לא חבל על הכסף?". הניף הנזיר את כיכר הלחם ואמר "קניתי את זה, כי מזה אני חי". ואז הניף את הפרח ואמר "ואת זה קניתי, כי בשביל זה אני חי!".
ראש השנה הוא היום שבו שואלים כל אחד ואחת מאתנו: "מהו הפרח שלך?". ספרי החסידות והמוסר היהודי חוזרים שוב ושוב על הלימוד הזה. אנשים יודעים שראש השנה הוא "יום הדין" - יום שבו נחתכים גורלות לחיים ולמוות, לבריאות ולחולי, לעוני ולעושר. לכן, הם ממלאים את היום בתפילות בקשה לחיים טובים, בריאים וגדושי פרנסה. אבל לא זה העניין, טוענים מורים גדולים לאורך הדורות. העניין של ראש השנה הוא לקבל את מלכות האלוהים באמת ובתמים.
כולנו, במודע ושלא במודע, מקבלים על עצמנו סוג מסוים של "מלכות". כשאדם מקדיש את חייו לדבר מה, הרי הוא כאילו מקבל אותו עליו כמלך. אם חיי מוקדשים לעסק שלי, למשל, הוא הופך להיות המלך של חיי. לכן, כשקורה משהו בעסק הכל ידחה מיד הצידה - המשפחה, חיי הרוח, הדברים שאני אוהב לעשות. כי העסק מחייב. "המלך" דורש זאת.
בראש השנה שואלים אותנו: "מי המלך שלך?". מהו הדבר שבאמת באמת עומד בראש סדר העדיפויות שלך בחיים? בדרך המשל, נדמה כאילו מחלקים בשמים קצבה של שפע, ואומרים לאדם – "כן, אנחנו מבינים שאתה רוצה חיים, אבל בשביל מה? מה תעשה עם החיים שניתן לך? מה תעשה עם השפע שתקבל?". היהדות ממליצה לאדם לקבל על עצמו בראש השנה "עול מלכות שמים", ובכך להעמיד את חיי הרוח בראש סדר העדיפויות שלו בחיים: הרוח היא "המלך", היא שהמכתיבה את מעשיו.
האופן שבו מתנהלת המחויבות לחיי הרוח שונה, כמובן, מאדם לאדם. אצל אחד תהיה זו מחויבות לחיים של נתינה וחסד, אצל אחר מחויבות למשמעת פנימית, שמירה על הטבע, מחויבות לגדל ילדים שמחים ובעלי נפש פתוחה או כל דרך אחרת הנעשית באחריות, שמחה, אמת ואהבה. כל שנה שואלים אותנו מבפנים – מהשמים הפנימיים – אז מה הפרח שלך השנה? בשביל מה אתה חי?
יום כיפור: מה צריך לנקות?
ואז בא יום כיפור. מי שלא הספיק להחליט בראש השנה מה הוא עושה עם החיים שלו, יכול למשוך את הזמן עשרה ימים נוספים. יום הכיפורים מוקדש לניקיון פנימי גדול לקראת ההתחלה החדשה, לחידוד הבהירות סביב המטרה – אותו פרח פנימי שהחלטנו לטפח השנה.
אבל אז באות השאלות המתבקשות: אם חיי מוקדשים, למשל, לשמירה על הטבע ולהשבת האיזון האקולוגי בכדור הארץ – מטרות נעלות ללא ספק – הרי שהדבר מחייב את מעשיי. ובכן, האם אני חי ביום יום באופן הנאמן למטרות שלי? האם העבודה שלי, המזון שלי, חומרי הניקוי בבית שלי, הרכב שלי – האם כל אלו משקפים את העובדה ששמירת הטבע היא בראש סדר העדיפויות שלי?
ביום כיפור אתם מוזמנים לשאול את עצמכם מה עליכם לשנות בהתאם למשמעות שאתם מאחלים לעצמכם. גם כאן, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אם ראש השנה יוצא בהכרזות גדולות, בא יום כיפור ויורד לפרטים של מערכות היחסים, ההרגלים, חיי היומיום.
יום כיפור הוא הזדמנות פז לקחת זמן של ריטריט, זמן לחשבון הנפש. מטרת הצום היא ליצור מיקוד וריכוז - לא רק של המחשבה (להיפך, בדרך כלל המחשבה פחות בהירה בצום כללי) אלא של הנפש כולה, גם ברבדים הלא מודעים שלה. זהו זמן להתנקות והיטהרות, לפרידה מהרגלים שאינם משרתים אותנו עוד, ובעיקר למתן תשומת לב למערכות היחסים שלנו עם בני אדם אחרים.
זה לא קל, כמובן. אחד הדברים היותר קשים לאגו הוא להרים טלפון למישהו שפגענו בו ולבקש את סליחתו. ועדיין, סליחה משחררת הרבה אנרגיה אצורה - הן אצל המבקש והן אצל הסולח. עניינים בלתי פתורים בחיינו הם כמו אבנים כבדות. גם אם התרגלנו לסחוב אותן על הגב, הן עדיין דורשות הרבה מאמץ בכל צעד ושעל. יום כיפור הוא ההזדמנות השנתית לניקוי הקארמה הזו, לשחרור דברים שאנחנו סוחבים איתנו למרות שאינם תורמים לנו דבר, להתחלה של דף חדש.
סוכות: זה הזמן לשמוח
את הדף החדש מתחילים היהודים בשמחה רבה. ימי חג הסוכות היו במקורם ימי פסטיבל מטורף בירושלים. התלמוד מספר שבחגיגות שמחת בית השואבה אנשים בקושי ישנו משך כל שבעת ימי החג. הם רקדו ללא הרף באקסטאזה עצומה, אכלו סעודות חגיגיות ולקחו חלק בתפילות ובריטואלים עם כהני המקדש.
אחרי שהקדשנו את חיינו למטרה נעלה וניקינו את המיותר, בא זמנה של שמחה עצומה - אנרגיית חיים שפורצת מעצמה, יוצאת וחוגגת את ההתחלה החדשה. חגיגה שכזאת ראוי לעשות קרוב לטבע. סוכות לוקחת אותנו מההשתקעות בבית ובהרגלים הישנים לטובת שבוע זולה בטבע. קרוב לאדמה, קרוב לשמים. חגיגה.
לא בכדי נאמר כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". שמחת סוכות היא השמחה האמיתית והפשוטה של הקיום. כי יש לי עבור מה לחיות, כי ניקיתי את המיותר, כי אני קרוב אל הטבע. שמחה טבעית ופשוטה. שמחה כמו ששמחה צריכה להיות. וכשמתחילים את השנה בחגיגה אמיתית שכזו, ככה היא גם נמשכת.
