רדיפת הכבוד היא אחת המחלות של הדור שלנו, ובעצם אחת המחלות של המין האנושי מאז שנברא. ידועה האמרה שמי שרודף אחרי הכבוד - הכבוד בורח ממנו (ומנגד, מי שבורח מפני הכבוד, הכבוד רודף אחריו), אבל מסתבר שיותר מדי אנשים בסביבה לא ממש מפנימים את הכלל הפשוט הזה. הם רודפים בלי סוף אחר כבוד, שררה, מעמד, סמלי סטטוס וכו' - אבל בסופו של דבר עדיין לא מאושרים. מעניין למה.
רבי זושא, אחד מבכירי העיר אניפולי שבפולין, היה שמח כל הזמן בחלקו. הוא לא רדף אחרי הכבוד, לא דרש מחסידיו מחוות למיניהן וניסה לשמור על צניעות ככל הניתן. הרב הראשי המקומי היה ההפך הגמור ממנו - סר, זועף, כועס ובעיקר רודף כבוד. הכבוד היה הלחם והחמאה שלו.
יום אחד התחתנה בתו של גביר מקומי בעיר. הגביר הזמין לחתונה את כל תושבי העיר ושלח את עוזרו לחלק את ההזמנות. השליח הגיע לביתו של הרב הראשי ובישר לו שהגביר מזמין אותו ואת בני ביתו לחתונה. הרב ביקש מיד "תן לי לראות את הרשימה שלך, נראה את מי אתה מזמין", וכשראה את הרשימה גילה להפתעתו שהוא רק מספר 14 ברשימה. ככה עשו לו, לרב העיר? הרי הוא צריך להיות הראשון. כעס מאוד, והחליט לבוא לחתונה באיחור של שעתיים, לא פחות.
שעתיים אחרי תחילת האירוע הגיע הרב. הוא חשב "לדפוק" את בעלי השמחה בכך שכולם יחכו לו על מנת שיערוך את החופה (שהרי הוא רב העיר), אבל להפתעתו הבין שמישהו אחר כבר חיתן אותם, וראה את כולם יושבים מסביב לשולחנות ואוכלים, מבלי שנשאר לו עצמו מקום. אפילו הנוכחים כבר לא שמו לב שרב העיר הגיע.
הרב עמד ליד הדלת והתפוצץ מרוב כעס - אף אחד לא קם לכבודו, אף אחד לא מדבר איתו. לא הייתה לו ברירה והוא ניגש לאחד השולחנות וישב מאחורי אחד האורחים. הוא כעס על החתן והכלה, על האבא של הכלה, על האמא של הכלה, על אשתו, על הקב"ה ועל מי לא. פתאום ניגש אליו הגביר, בעל השמחה. "שלום כבוד הרב", אמר, "חיכינו לך וראינו שלא באת, אז מישהו אחר חיתן את הזוג. חבל שלא באת בזמן, אבל אני רוצה שתשב בשולחן הגדול".
שניהם קמו לכיוון השולחן הגדול, אבל אז גילו ששולחן הנכבדים מלא, כך שהרב ישב רק מאחורי אדם אחר. בעוד שהוא ממשיך לרתוח מבפנים הביאו המלצרים את האוכל אבל לא ראו אותו, לכן הוא אפילו לא קיבל מנה משלו. הגביר קלט את זה, הבטיח לרב שהוא אישית יגיש לו מנה, אבל מסתבר שהאוכל כבר אזל. הגביר לא ידע מה לעשות - בכל זאת, רב העיר - ולכן אסף מהשאריות של הצלחות שכבר חזרו במטבח - חצי ירק מכאן וחצי עוף משם. הרב קיבל את הצלחת, הבין שהמאכלים כבר נאכלו על ידי מישהו אחר ועוד יותר רתח - איך הגביר מעז להביא לו, רב העיר, אוכל משומש כזה?
בסופו של דבר הסעודה נגמרה, והרב התנחם שלפחות עכשיו הוא יתכבד לברך את ברכת המזון ואת שבע הברכות. הוא התכונן, סידר את הצווארון, חיכה שיקראו לו להתכבד בברכות, אבל הגביר כבר לא קלט אותו (כיוון שהרב לא ישב מסביב לשולחן אלא רק מאחורי מישהו אחר, כאמור) ואחרים התכבדו לברך. כך הסתיים יומו של רב העיר. הוא חזר לביתו כשבלבו הוא מקלל ושונא את כל העולם. הוא רצה את הכל ולא קיבל כלום.
ואילו רבי זושא לא רצה שום דבר - אבל קיבל את הכל. כי אצל זושא, שתמיד היה שמח בחלקו, זה פעל בדיוק הפוך: כשהשליח נכנס לביתו על מנת להזמינו לחתונת בתו של הגביר, הוא לא ראה את זה כמובן מאליו ואף שאל את השליח האם הוא בטוח שהוא מוזמן. "איזה צדיק הגביר הזה שמזמין אותי", חשב לעצמו זושא, "זה לא מגיע לי, ולכן אני חייב לעזור לו". לכן בא רב זושא כמה שעות לפני החופה וחשב אולי אפשר לעזור במשהו. בסופו של דבר חיתן את הזוג לאחר שהרב המקומי איחר, ולאחר מכן אכל כמובן סעודת מצווה שלמה, בירך את ברכת המזון והתכבד בשבע ברכות. הוא חזר לביתו ואהב את כל העולם - את אשתו, את ילדיו, את האורחים בחתונה, ואת כל עם ישראל.
החתונות של היום איבדו משמעות: למה הופך האירוע לערב של פוזה והתחשבנות?
הכירו את חוקי הפיזיקה עליהם מתבססת הקבלה. חלק מהם ידהימו אתכם
