השבוע מתארח בתכנית "בכיוון אחר" (ערוץ הידברות) האמן והיוצר סגיב כהן. הוא גדל בבית דתי-תימני, ספג המון בבית הכנסת התימני, ממש מעבר לכביש, אבל בתקופת הנעורים עזב את הכל והתמסר למוזיקה. הוא למד ברימון, הופיע עם שרית חדד, השתתף בקדם אירוויזיון, וסומן כדבר הבא במוזיקה המזרחית. אלא מאי, הוא לא ממש נמשך למוזיקה המסחרית, והקפיד לתבל את היצירה שלו בכמויות גדושות של איכות.

כך המשיך סגיב ליצור, להקליט ולהופיע, עד שבאלבום השני שלו נכלל השיר "ישקף" - שילוב בין מוזיקה תימנית למוזיקה אלקטרונית. השיר זכה להצלחה עצומה, ולמעשה סימן לסגיב את הכיוון הנוסף: מוזיקה יהודית. מאז הוא הוציא עוד שני אלבומי פיוט ותפילה, הפך לאחד השגרירים הבולטים של המוזיקה התימנית, ואפילו חזר וחוזר, בהדרגה, לחיים של אמונה ויהדות.

"למזלי, זכיתי שסבא שלי מצד אמא ממש השקיע בי ולימד אותי את טעמי המקרא ואת כל מה שצריך להעביר לדור הבא, ומהצד של אבא זכיתי למשפחה של פייטנים", מספר כהן. "כשכולם פוצחים שם בשירה - כל הסביבה עומדת דום. הם גם היו מאלתרים ומנגנים על פחים, ושרים באירועים וחתונות שנערכו בחצרות הבתים. כמובן שהם לא השתמשו במיקרופון. כדי להגביר את הקול של הפח, אבא שלי היה משתמש בבלונים של תפירה".

בתור נער גדלת בבית דתי, למדת גם במוסדות דתיים, ואז איכשהו חתכת. למה בעצם?
"זו שאלה יפה, כי אני שואל את עצמי את זה הרבה פעמים. אני זוכר שמאוד אהבתי את האווירה של השירה והמסורת, ומצד שני גדלתי כבן לשני הורים שהם מורים במוסדות דתיים. מהמקום הזה חונכתי עפ"י 'מצוות אנשים מלומדה', 'כזה ראה וקדש'. אז סבא היה לומד איתי ומסביר לי הרבה על אמונה, אבל להורים היה חשוב שתהיה חייל טוב, כלומר תעשה את מה שצריך".

דיברו בבית על אמונה, למה צריך לעשות את המצוות וכו'?
"פחות התעמקו בזה. אבא שלי תמיד היה אומר: 'ככה הקב"ה רוצה', 'בעזרת השם', 'זה מאת השם'. אבל זה היה בגדר סיסמאות. פחות הבנתי מה זה 'מאת השם', זה משהו שאתה כנראה צריך לחוות ולהבין לבד, כל אדם עם הקול הפנימי, האלוקי שבו, שמדבר אליו".

לא יודע אם זה יכול להתעורר אצל כל אדם לבד. עם הילדים שלי, למשל, אני ממש מכניס להם אנרגיות של בעלי תשובה.
"גם אני עושה את זה היום עם הילדים שלי, אבל ממקום של התרגשות, לראות בכל דבר סימן מאת ה'. הרעיון הוא להיכנס איתם ממש עמוק לעניינים, ולא רק בגדר סיסמאות שעוברות לידינו כי ככה למדנו וככה צריך להמשיך ללמד, אלא ממש להרגיש את החוויה ולהעביר להם אותה.

"המקום הזה, שבעצם הייתי צריך לחבוש כיפה וללכת בדרך מסוימת בגלל שההורים שלי מורים, לא כל כך התחבר לי. בהתחלה כן התחבר לי, ובגלל זה גם ביקשתי שישלחו אותי למוסדות דתיים, אבל ברגע שהגעתי לשם - הלימודים פחות עניינו אותי ועסקתי בהישרדות. גם ביקשו מאיתנו לא לשמוע מוזיקה. כשהגעתי לשם זה תפס אותי לא מוכן. לא חשבתי שאני הולך למקום שבו ייכפו עליי את הדת בצורה כל כך קשה".

אז פיתחת איזשהו אנטי לדת?
"מהרגע הזה התעורר אצלי אנטי, שהלך והתפתח עם החיפושים אחרי העולם האחר, שבעצם לא הכרתי עדיין".

לא היו לך נקיפות מצפון, נניח לחלל שבת בפעם הראשונה?
"לקח הרבה זמן עד שחיללתי שבת לגמרי. בפעם הראשונה שאתה מחלל שבת אתה לוחץ על הכפתור בהיסוס ובודק אם קרה משהו. זה גם סוג של תמימות ובורות אם אתה חושב שאתה לא מדליק את האור בגלל הפחד שיקרה משהו. מהמקום הזה של הבורות לא הסכמתי להתנהל בצורה דתית, ולאט לאט עברתי כביכול לצד השני. הייתה לי תקופה שמאוד מרדתי, אבל יחד עם זאת, אחרי התיכון התחלתי להבין שעכשיו זה רק אני מול הקב"ה. מגיל 18 ההורים הם כבר לא הגורם לכך שאתה דתי. אתה כבר לא עושה את זה בשבילם אלא בשביל בורא עולם, כדי להבין מה אני עושה פה".

סגיב כהן, דביר כהן, הפיוט הגדול (צילום: ענבל מור)
אף פעם לא היה נתק ממוזיקה תימנית. סגיב כהן | צילום: ענבל מור
כיצד נכנסה לכאן המוזיקה בפעם הראשונה?
"מוזיקה תמיד הייתה. גם במקומות האלה הייתי בורח למוזיקה. כשקיבלתי גיטרה בגיל 13 הייתי במלכוד של המוסד הזה, שכופה עליי אורח חיים דתי. אז עם כל הקושי וההתמודדות, התחבר לי טוב לנגן רוק'נרול. זה הולך טוב עם מרד. לימדתי את עצמי לנגן על גיטרה, כשהלהיטים הראשונים שאני מנסה לנגן שייכים לעולם הרוק'נרול. כשהייתי בכיתה ז' זוהר ארגוב הלך לעולמו, ואז חוויתי גם את המוזיקה שלו עד הסוף. היום אין שיר שלו שאני לא מכיר מתחילתו ועד סופו".

מהמוזיקה התימנית לא התנתקת?
"אף פעם לא היה נתק ממוזיקה תימנית. כשהייתי מגיע לבית הכנסת, גם כשהייתי נטול אמונה לחלוטין, עדיין היה לי את החיבור. המנגינות הן כנראה דיבור עמוק לנשמה, מבלי שתדע ותבין למה. זה תמיד היה החוט המקשר שלי עם בית הכנסת. בסופו של דבר אהבתי ללכת, ואהבתי לשיר איפה שכולם שרים. אהבתי לשבת שם במטרה לספוג וגם לתת מעצמי".

איפה האלבום הראשון שלך אפשר היה לראות את הקשר ליהדות?
"באלבום הראשון היה את הלהיט 'קריה יפהפייה' שזה שיר געגוע לירושלים שכתב ר' שלום שבזי. כנראה שהנשמה היהודית התחברה לזה איכשהו בתת מודע, גם אם אתה לא ממש מבין למה אתה שם. במשהו אחד תמיד האמנתי, וזה שלפני כאלפיים שנה עם ישראל היה בגלות, ובכל זאת עם ישראל שרד. כשחזרנו לארץ פתאום גילינו שיש לכולם אותה מזוזה, אותם תפילין, אותו סיפור יציאת מצרים מה שאומר שיש אמת אחת, ודאית מבחינתי, ושהיא תמיד הייתה; זה אומר שהיה פה איזשהו מעמד כמו מעמד הר סיני שכולם ראו, כי אחרת עם ישראל לא היה מחזיק מעמד בכל הגלות הזאת. אנחנו ממש מעט לעומת אומות העולם, ובכל זאת זה הצליח להישמר. אנחנו פה בארץ ישראל, וזה לא ברור מאליו. כל הדברים האלה הם דברים שחוויתי והאמנתי בהם גם כשכפרתי בשמירת שבת או בדברים כאלה".

ההתחזקות המחודשת שלך היא נורא הדרגתית, ונראה שאין נקודת זמן שאתה יכול להצביע עליה ולהגיד שכאן חייך השתנו. מה בכל זאת הדליק את הניצוץ?
"בגיל 19-20 הייתה תקופה שהייתי נוסע מיום חמישי עד שבת, שלושה ימים, לחוף סירונית בנתניה. אנשים היו גודשים את המקום, הוא היה מפוצץ, ומבחינתי זה היה סוג של הצלחה ופרנסה. אחרי בערך שנה וחצי של הופעות בשישי-שבת, אני מגלה שכל שבוע הולך לי במדויק אותו הסכום שהרווחתי בשבת על דברים שהם סתם, כמו תקלות ברכב וכו'. הבנתי שיש פה משהו, זה לא קורה סתם וכנראה מישהו מאותת לי מלמעלה. הגעתי למצב שהציעו לי המון כסף על עבודה בשבת, ואמרתי 'גם אם תשימו לי צ'ק של מיליון דולר - אני בשבת לא עובד'".

העיסוק בפיוטים תרם להתחזקות שלך גם ברמה האישית?
"בכל פעם שאתה שר, אז הטקסט מקבל עוד יותר משמעות, על אחת כמה וכמה שמדובר בטקסטים בני מאות שנים, אם לא אלפי שנים, שהם חזקים ועצומים. יש בהם עוצמה שהולכת ומתחזקת כל פעם שאתה שר אותם".

נחזור קצת לילדות שלך ולקושי עם מסגרות דתיות. היום את הילדים שלך אתה מחנך במסגרות דתיות לגמרי.
"אני לא יודע אם הייתי עושה ככה לפני 20 שנה, כי בתקופה שלי היו מסגרות חילוניות שהיה אפשר לחיות איתן, אבל היום אני לא מכיר מסגרת כזאת שהייתי שולח את הילדים שלי אליה. מבחינתי זה כאילו להפקיר אותם".

התכנית" בכיוון אחר" משודרת מדי יום שלישי ב-23:10 בערוץ הידברות (ערוץ 97 בהוט ויס) ובמקביל גם כאן ב- mako מדי סוף שבוע.

זמני כניסת ויציאת השבת

>> בתכנית הקודמת: בני וגד אלבז