כסף, כסף, כסף
הכי חשוב: אל תשוו את עצמכם לאחרים | צילום: istockphoto
מנגנון ההערכה העצמית, הוא נושא מחקרי ויישומי נרחב ביותר בנקודות הממשק שבין הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, ולכן חשיבותו אינה מבוטלת. הפסיכולוג הידוע, ד"ר אברהם מאסלו, מסמן ב"תיאוריית הצרכים" את ההערכה העצמית כאלמנט בעל חשיבות עיקרית הנמצא בראש פירמידת הצרכים האנושיים-אוניברסאליים. מעליו נמצאים רק צרכים פיזיולוגיים כמו מזון, מחסה, שינה ועוד, המייצגים את המצב המאוזן (הומיאוסטאזיס). גם הקבלה מתייחסת לחשיבות הנושא, ומלמדת את האדם באמצעות חוקיה כיצד להכיר בערך העצמי שלו.

הדרך חשובה מהמטרה

בחברה המערבית האדם בונה ומבסס את כבודו העצמי על סמך הישגים חיצוניים, כשבמרבית המקרים הם אינם מעידים מאומה על מהותו הפנימית. בכניעתו למול תכתיבי החברה, הוא מניע עצמו על מנת להשיג את מה שאחרים יזהו כסמל סטטוס. במקרה שכזה, שאלת ההגדרה העצמית תעמוד בקנה אחד עם המקצוע או הקריירה, ואם הדבר מרשים אחרים מיד מתעוררת תחושה מרגיעה של חשיבות, ודיינו בכך. ברם, התמקדות מוטעית שכזאת בהישגים חיצוניים נוטעת בנו מהר מאוד מתח רב מפני החשש מכישלון: הואיל ואם איש לא יתרשם - מה יקרה להערכה העצמית שלנו? הייתכן כי היא תתמוטט ותקרוס בתוכו?

עצם התמקדות החברה ההישגית בשאלת "מה אתה" (דמות) ולא "מי אתה" (מהות) מפחיתה משמעותית את היכולת שלנו לפתח הערכה עצמית ראויה. מסר שכזה לאדם מעיד כי אין מקום אחר להערכה עצמית פרט להוכחת הישגים מוחשיים, והדבר יוצר אצלנו לחץ עצום. אם שאלת ההצלחה היא הדרך היחידה לזכות בהערכה עצמית, הרי שרבים מאיתנו שכשלו בדרכם לעולם יישארו שבויים בתחושת חוסר הערכה עצמית, ואלה שהאיר מזלם וזכו להצלחה לעולם יישארו שבויים בתחושת הפחד שמא היא תאבד.

היהדות, כדת מחנכת, מלמדת כי כבוד והערכה עצמית הם זכות בסיסית מולדת של כל אדם עד כי מצוות רבות מנחות אותנו כיצד לנהוג בזולתנו. חכמת הקבלה גורסת כי גודל המאמץ ולא השגת המטרה הוא הנכון. בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, מלמד כי מי שמתחיל ללמוד קבלה, על אף שבתחילה אינו מבין דבר והדברים נראים לו סתומים - מעורר עליו אורות מקיפים כגודל המאמץ שהוא משקיע. לפיכך, יש לראות במאמץ משמעות רבה, שאינה פחותה ואפילו גדולה יותר מההישג עצמו. מכיוון שכמעט בלתי אפשרי לכמת ולאמוד מאמץ, החברה המערבית לרוב מתעלמת מערכו. לכן יש לדעת, כי לעולם איננו מסוגלים לעמוד על טיבו וערכו האמיתי של האדם בהתבסס רק על הצלחתו והישגיו. הרי לעולם לא נדע באמת מהם הקשיים והנסיבות עמם היה עליו להתמודד.

בחכמת הקבלה אנו למדים כי האדם מושלך לתוך מציאות חיים שבה עליו להתמודד עם מה שנקבע לו (גורל),  אך ניתנה בידיו השליטה על מידת המאמצים שעליו להשקיע כדי להיטיב את מצבו. שהרי ידוע כי מבחן התוצאה לא תמיד עולה בקנה אחד עם מידת ההשקעה והמאמץ, ונדרשת לשם כך תמיכה רוחנית כרוח גבית בדרך להגשמת המטרות.

מאמץ והישגים אינם סיבה ותוצאה

כאמור, האופן שבו אנו מתמודדים עם הנסיבות הוא זה שקובע אם הצלחנו, ולא מידת ההצלחה. ובמילים אחרות הדרך הארוכה שעשינו במעלה ההר חשובה אף יותר מהמקום בו אנו נמצאים כעת בדרך המעפילה. לפיכך, ניתן ללמוד כי אנו צריכים לראות את המציאות בעיניים פקוחות, ולא לנסות ולהשוות את עצמנו לאחרים. עלינו להיות מודעים למגבלות וליתרונות שלנו, והערכתנו העצמית צריכה לנבוע קודם כל מהידיעה שאנו עושים כל שביכולתו כדי להתקדם.

אם כן, ראוי לשאול כיצד הדברים מתיישבים עם המושג "יגעת ומצאת - תאמין", שלמראית עין מורה על השקעה ושכרה בצידה. התשובה היא כי מאמץ והישגים אינם סיבה ותוצאה. הגשמת המטרות אינה בהכרח תוצר של מידת המאמץ, ולשם כך נדרשת מידת "תאמין" - היא האמונה העצמית בערכך והאמונה בבורא. לכן, על פי הקבלה, "מצליחן" הוא רק מי שמשקיע מעצמו את כל מאודו ולא מי שזכה למתנת חינם. על כן, על מנת להמשיך ולהתקדם כאנשים פרטיים וכחברה בעלת זהות יהודית, דמוקרטית והומניסטית – אנחנו צריכים מלאכה חינוכית עמוקה ויסודית שתלמד כי הערך העצמי אינו יכול להיות מוכתב על ידי מישהו אחר, אלא הוא תלוי בנו בלבד.

יצחק אהרון הוא מייעץ, חוקר ומרצה של תורת הקבלה במרכז "חכמה"

>> מה אותיות אהו"י בשם אומרות עלינו?