יוצא לי לשאול את עצמי המון איך קרה שהגעתי לסיטואציה שבה הלכתי והרמתי סכין ודקרתי מישהו. למה עשיתי את זה? הוא הרי לא רב איתי, הוא רב עם חברים שלי, אני באתי לעזור להם. אבל אני מבין שלא רק שלא עזרתי לאף אחד, אני רק הרסתי הכל.
מגיל צעיר התמודדתי עם בעיות של אלימות, בעיות של התפרצויות זעם ואימפולסיביות. הייתי ילד שובב, בזמנו לא הכירו בבתי ספר כל מיני פתרונות כמו ריטלין, אז לא טופלתי. הייתי נכנס לכיתה, מתיישב, המורה הייתה נכנסת לכיתה וישר אומרת לי "צא החוצה". עוד לא התחיל השיעור וכבר הייתי בחוץ. הייתי מסתובב, מחפש את עצמי, עושה שטויות ורב עם אנשים מתוך שעמום. הדרך למעורבות בקטטות הייתה מהירה, ומספרים שכבר בגן כשהייתי מתפרץ ידעתי להתבטא רק בידיים. זה המשיך ליסודי, לחטיבה, וככה עד לגיל שבו ביצעתי את המעשה ההוא. אבא שלי אמר לי פעם, "אם הייתי שם לך מצלמה, שתראה איך אתה מתנהג, היית מתבייש", אבל זה נכנס מצד אחד ויצא מהשני. הייתי מסתובב ברחוב, יוצא עם חברים למועדונים ופוגש בחורות.
עם הגיל רמת האלימות ירדה. בהתחלה אתה רב מכות ונהיה מקובל אבל כשאתה מתבגר אתה רב מכות ועושה מעצמך בדיחה. אז עם השנים אולי אתה קצת מתמתן, אבל הזעם לא הולך לשום מקום, הוא רק נאגר בפנים ומאיים להתפוצץ בכל רגע. בגיל שש עשרה הסתבכתי בפלילים בפעם הראשונה, נעצרתי אחרי שפצעתי מישהו בקטטה עם שבר זכוכית. הייתי במאסר שנה ובגלל זה גם לא גייסו אותי לצבא. עד היום אני בטוח שאם הייתי מתגייס הייתי מקבל סוף סוף גבולות וקווים אדומים.
הערב של הדקירה היה כמה שנים אחרי שהשתחרתי מהמאסר הראשון שלי. עבדתי באותה תקופה בעסק עצמאי והיה נראה כאילו כבר חזרתי למסלול. ערב אחד יצאתי עם חברים, צחקנו ובילינו, כשפתאום בזווית העין ראיתי חבר טוב מתחיל תגרה עם אדם אחר. רצנו לשם. בהתחלה ניסיתי להפריד את שני הצדדים בקטטה, תפסתי את החבר ואחד מהחברים של המנוח. לא מכיר אותם, בחיים לא ראיתי אותם לפני. אחד מהם נתן לי אגרוף ואני הגבתי כדרכי, במכות ובכיסאות שהתעופפו לאוויר. תוך דקות התלקח ריב המוני. כולם התגודדו מסביבנו. בשלב מסוים הגיעו מאבטחים להפריד את הקטטה, ופה זה היה צריך להסתיים. אבל אני הלכתי ושלפתי סכין.
"רציתי לדקור את הבן אדם הזה, אבל ברגעים כאלה אתה לא חושב שמישהו ימות"
כשאתה בתוך הקטטה אתה נמצא בסערת רגשות. אתה חווה כעס עצום כלפי הצד השני אבל גם פחד על עצמך. ברגע ההוא שבו לקחתי את הסכין, עבר לי בראש רק שצריך להגיב, להחזיר להם על זה שהרביצו לי, לא לצאת פראייר. אגו, הרבה אגו. ובאותו רגע שום דבר לא היה יכול להזיז אותי. וזה בכלל לא היה ריב שלי. בדיעבד גיליתי שחבר אמר לי תוך כדי "עזוב את זה, אתה תסתבך", אבל לא שמעתי את זה. הייתי נעול, אני את אותו בחור תופס. רציתי להסתבך.
היום אני חושב שהמעשה שעשיתי פחדני. נקלעתי לקטטה ושלפתי סכין בגלל שהייתי בעמדת חולשה. לא יודע מאיפה קפץ לי הקוף הזה. מהצד אתה נראה כמו כמו חיה, מתפרע, משתולל, עצבני, כאילו השתלט עליך דיבוק. והמנוח? לא היה לי נגדו שום דבר, גם לא תוך כדי הקטטה עצמה. הוא אפילו לא היה זה שהרביץ לי ובכלל לא ידעתי את השם שלו. ננעלתי בכלל על בחור אחר. רציתי לדקור את הבחור הזה, כי ברגעים כאלה אתה לא חושב שבנאדם ימות. אתה אומר לעצמך, "אני אדקור אותו ברגל, נרתיע אותו". יצאתי החוצה, תפסתי את אותו אדם שחיפשתי, שלפתי לעברו את הסכין, איימתי עליו ואז תוך כדי שאני מחזיק אותו ומאיים עליו, אני מרגיש אגרוף לפנים וחבטה חזקה, החברים שלו קפצו עלי ואחד מהם היה המנוח, שנדקר בפלג הגוף העליון. אני לא יודע להגיד אפילו אם הוא נדקר או שדקרתי אותו, זה גם וגם כזה. זה עניין של שניות שחולפות במהירות מהרגע שאתה שולף את הסכין ועד שאתה מבין שדקרת, מבין את ההשלכות. אני עד היום זוכר את התחושה הזו, יכולתי להרגיש את הסכין נכנסת לו אל הגוף.
ברחתי מהמקום ישר. הוא הלך אחרי וקילל אותי כשבכלל לא נכנסתי במטרה להרוג. לא חזרתי לשם, פשוט ברחתי. ידעתי שאני הולך להיעצר, אבל לא ידעתי שהרגתי בנאדם. מבחינתי הוא רק נדקר. ברחתי לבית של קרוב משפחה שלי, שיתפתי אותו במה שקרה וניסיתי להירגע קצת מהתרחשויות. אני זוכר ששכבתי בסלון שלו, מנסה להרגיע את האדרנלין בגוף כשהוא מגיע אלי ואומר לי, "קום מהר! הוא מת".
"הכל חלף לי מול העיניים במהירות. הבנתי שלקחתי חיים של בנאדם"
זה רגע שאני לא אשכח בחיים שלי. יצאתי למרפסת, תלשתי מעצמי את הבגדים והתחלתי לבכות. הבנתי באותו רגע שחרב עלי העולם, שהרסתי משפחה שלמה, שהרגתי בנאדם ושלקחתי את החיים שלו. כל הסרט של החיים שלך רץ לך בראש. אני עוד לא מעכל את מה שקרה, אני רק מבין את זה, אבל לעכל לוקח המון זמן. אני מקבל החלטה להסגיר את עצמי למשטרה. הרגע שנכנסתי לתחנת המשטרה היה הרגע הכי קשה שהיה לי בחיים. האירוע קרה ליד עשרות אנשים, ידעתי שאין לי דרך להכחיש ולצאת מהדבר הזה, אז נכנסתי לתחנת המשטרה בידיעה שמשם אני לא יוצא.
בבית המשפט ראיתי את המשפחה שלו, ולאורך כל הימים הבאים הייתי מוקף במצלמות ובכתבים, כשכל מה שעבר לי בראש זה שהלוואי שהאדמה תבלע אותי לתוכה. לא יכולתי להסתכל להורים שלו בעיניים, שעות של דיונים העברתי עם הראש ברצפה, לא מצליח להרים אותו. והבושה שמילאה אותי כשראיתי מה המשפחה שלי עוברת באותם הימים... וכל זה למה? כי הייתי ילד מפגר? כי התנהגתי בצורה אימפולסיבית? כי לא התאים לי שקיבלתי מכות? כי התערבתי בשביל מישהו? הלוואי שמישהו היה באמצע הריב מרביץ לי, ככה הייתי מתעלף ולא עושה את זה.
אני כועס על עצמי. כל הזמן כועס על עצמי. הייתי בן אדם בוגר שהתנהג כמו ילד בן שש שלא יודע להבדיל בין טוב ורע. הייתי חיה בין אנשים, השתוללתי. השנתיים הראשונות בכלא היו מאוד קשות, נצמדתי לדפוסי ההתנהגות הקודמים שלי. לקח זמן עד שהייתי מוכן להתחיל בטיפול ולהתמודד עם המעשה שלי ומה שהוא אומר עלי. יש פה אנשים שלא מוותרים עלי ושרוצים לעזור לי. אם בבית הספר הייתי נכנס והמורה הייתה אומרת לי צא החוצה, אז פה אני יוצא החוצה ובאים להכניס אותי פנימה ואומרים לי 'לא', אתה תלך היום ללימודים.
ההורים של המנוח לא יסלחו לי בחיים, ובצדק כי גם אני לא הייתי סולח לי, אבל אולי המנוח עצמו, כשיראה שאני באמת רוצה להשתנות, יסלח לי.
הביאה לכתב: ליאת בר סתו
