הרצח של מוחמד אבו ח'דיר עורר זעזוע בקרב הציבור הישראלי, אך במהרה נעלם מסדר היום בגלל "צוק האיתן" והמתים האחרים שגבה המבצע. אמנם בימים הראשונים גם מנהיגים כמו ציפי לבני או רובי ריבלין דיברו על הרצח – "גזלו מאיתנו את היכולת לומר שאנחנו לא כאלה", קוננה לבני – אך גם חשבון הנפש המסוים הזה התאדה במהרה. אפשר להציג את הרצח כמקרה מבודד, והוא אכן בולט בחריגותו האכזרית, אך דומה שאי אפשר לנתקו מהמוני מתקפות על ערבים שהתרחשו בשנה האחרונה: בין אם מדובר בשני צעירים מירושלים שהוכו מכות רצח על ידי צעירים יהודים, או מקרים "קלים" יותר של ערבים שהותקפו ברכבת, באוטובוס, במסעדות, במגרשי כדורגל, ברחוב, כולל מקרים רבים שלפעמים לא מדווחים בתקשורת ולרוב שומעים עליהם מעדות אישית של מכר. בכל מקרה, ברור כי בשנה האחרונה הוחרפו המתקפות כנגד ערבים בישראל, וגם ברור שאין באמת כוח משמעותי שמתייצב כנגד המתקפות הללו - לא כוח פוליטי בדמות מנהיגי ציבור וחברי כנסת מכל קצוות הקשת, וגם לא כוח אזרחי גדול.
המתקפות הללו החריפו בצל "רעיון" שהשתרש בשנים האחרונות בפוליטיקה הישראלית: שהנושא היהודי-ערבי - הן בתוך מדינת ישראל והן מחוץ למדינת ישראל - אינו מהותי ודחוף כל כך, ולמעשה מהווה מסך עשן שנועד להסתיר מעינינו סוגיות כלכליות-חברתיות הקשורות לחיים של כל אחד מאיתנו. הן בקרב השמאל הישראלי שצמח לאחר המחאה והן בקרב הימין - כל צד מסיבות אחרות - התגבש שיח שמתעלם במכוון מהסוגיה היהודית-ערבית ומתמקד באופן כמעט מוחלט בנושא החברתי. בימין, מובן שכוחות רבים רוצים להתעלם מהעניין - המצב הקיים של בניית התנחלויות ללא כל סיכוי להסדר משרת אותם - ומעדיפים לדבר על נושאים אחרים. ובשמאל, הגיעו למסקנה שהנושא לא מעניין אנשים, ואם יש דרך לגייס את הציבור הרחב לתמיכה בשמאל הרי שזה באמצעות הנושא הכלכלי-חברתי. שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה היטיבו לבטא מגמה זו בבחירות האחרונות, אם כי הדבר לא עזר להם במיוחד. במבצע "צוק איתן" ראינו את התוצאות כשפתאום התברר שחלק נכבד מחברי הכנסת של השמאל-מרכז פשוט לא במשחק - משמע לא אומרים כלום או שמדברים ואין להם דבר לומר – כשמדובר באירוע צבאי-מדיני.
די ברור שכרגע אין כוח פוליטי גדול שיתגייס למאבק נגד הגזענות בישראל. גורמים בשמאל אמנם מתעקשים לקיימו ויש את נשיא המדינה החדש שתמיד התבטא בסוגיה - אך בקרב השמאל-מרכז, המרכז והימין הנושא זוכה לרוב להתעלמות, או גרוע מזה, לעידוד בדמות ליברמן, בנט ואחרים. כיוון שהגזענות ממילא מושרשת ברוב מנגנוני המדינה - בבתי הספר, בצבא, בשיח הציבורי, בנמל התעופה – אפשר להניח שאם לא עושים כלום היא רק מתגברת. הראיות ברורות מאליהן ומוצגות חדשות לבקרים מול עינינו, בדמות האירועים האלימים שלהם היינו עדים או בדמות מחקרים, כמו למשל הסקר שקובע ש-55% מתלמידי י"ב היהודים לא היו רוצים לגור ליד משפחה ערבית, ו-46% היו שוללים מערבים את הזכות להיבחר.
ללא שינוי משמעותי במדיניות, ללא כוח ציבורי אמיתי, חוצה מפלגות, שילחם בגזענות על כל מופעיה, ויהיה אמיץ מספיק כדי לומר שחיים משותפים בין ערבים ויהודים בישראל הוא החזון היחיד אליו יש לחתור– קשה לראות שינוי חיובי מתרחש יש מאין. השאלה היא האם יש מספיק אנשים במערכת הפוליטית, בחברה האזרחית, במפלגות השמאל המרכז והימין שמבינים באמת את משמעות האירועים שלהם היינו עדים בשנה האחרונה, שמבינים שרצח מוחמד אבו ח'דיר היה שיאו של מסע נגד ערבים בכל רחבי ישראל, ושללא פעולה תקיפה בעתיד, השיא הזה עלול להישבר.