האם ההיסטוריה תזכור את ערן מורד, המומחה הישראלי הפיקטיבי ללוחמה בטרור שמאחורי האיפור הכבד שלו מסתתר הקומיקאי היהודי-בריטי סשה ברון כהן? כנראה שלא. עידן מדורות השבט הסתיים מזמן ומעטים האייקונים התרבותיים שבאמת נשמרים בתודעה ובזיכרון הקולקטיבי, על אחת כמה וכמה הגלובלי. אבל אם לבחור את איש השנה היוצאת, אני לא יכול לחשוב על מועמד טוב יותר.
דמותו המוחצנת והמוקצנת של מורד מבוססת חלקית על מתן גביש, ישראלי שמתגורר במנהטן ומנהל שם את ה"קרב מגע אקדמי". כהן, שהפך פעמיים בעבר לתופעה בינלאומית - עם הסדרה המוקומנטרית עלי ג'י וביתר שאת עם סרטו בוראט - בחר או נאלץ לעצב את פניו באופן גס מאוד שמונע כל אפשרות של זיהוי, מפני שכרגיל בקריירה שלו, הדמות הפיקטיבית נשלחת למפגשים עם אנשים אמיתיים שצריכים להאמין שזה הדבר האמיתי. והם אכן מאמינים, שזאת חתיכת אירוניה בפני עצמה, מפני שפשוט קשה להאמין שבכיר אמריקאי אחרי בכיר אמריקאי נופלים בפח הזה.
מורד הוא רק אחת מהדמויות שמגלם כהן בסדרה מי זו אמריקה של רשת שואוטיים, אבל היא במובהק יצרנית הכותרות הגדולה ביותר שלה. קל להבין למה: זה מתחיל בדמות עצמה, מומחה לוט"ר ישראלי וסוכן מוסד לשעבר שתומך באלימות כפתרון המועדף לכל דבר - החל בטרוריסטים וכלה במהגרים. והעניין הוא שהאג'נדה המטורללת שלו זוכה לתמיכה מהדהדת ברחבי האגף האולטרה-ימני של הפוליטיקה האמריקאית. בפרק הראשון של הסדרה הוא משכנע בקלות בלתי נתפסת חברי קונגרס רפובליקנים לתמוך בחימוש בנשק חם של ילדים מגיל שלוש; בפרק השני הוא משכנע את סגן נשיא ארה"ב לשעבר דיק צ'ייני לחתום לו על "ג'ריקן עינויים" (רפרנס מוצהר לעינוי שמדמה הטבעה, נוהל שגור ושנוי במחלוקת של ה-CIA) ומקבל מג'ייסון ספנסר, נציג מדינת ג'ורג'יה בבית הנבחרים, מופע בלהות גזעני שכולל חיקוי פוגעני של אסיאתים, צילום מתחת לשמלתה של אישה מוסלמית, שימוש נרחב במילה "ניגר" ואפילו הפשלת מכנסיים שנועדה "להפחיד את דאע"ש מהומוסקסואליות". ואנחנו עדיין רק בפרק השני, כן?
קצרה היריעה מלתאר את כל הגיחות הביזאריות של מורד אל מעוזי הימין האמריקאי, מה גם שחלק מהדברים הם בבחינת "צריך לראות כדי להאמין" (אם כי לא בהכרח להבין. את איש העסקים שון מק'קאצ'ון, המקורב לדונלד טראמפ, מורד משכנע להגן על משרדו מפני אירועי טרור. האמצעים: בשר חזיר וצילום של שני גברים העוסקים להנאתם במין אנאלי). אפשר גם להיכנס לשאלה האתית שמלווה תמיד את הפורמט הזה, שיש בו באופן טבעי אלמנט של הכשלה מכוונת ו/או עריכה מניפולטיבית; לפחות במקרה אחד זה הסתיים בתביעת מיליונים, לאחר שהסנאטור הרפובליקני לשעבר רוי מור טען שהוצג מגמתית כפדופיל במי זו אמריקה. מעניין איך ילך למור עם הקייס הזה בהתחשב בכך שהוא מואשם בתקיפה מינית של קטינות.
אבל הנקודה אינה מעלליו הקונקרטיים של הלוחם הישראלי הפיקטיבי או של הקומיקאי היהודי האמיתי. ערן מורד הוא איש השנה שלי מפני שהדמות הזאת לוכדת באופן מושלם את הרגע המסוים בהיסטוריה שבו שני קיצוניים - זה של אמריקה וזה של ישראל - חוגגים את אחת החתונות המשונות בהיסטוריה של הפוליטיקה העולמית, ואם יורשה לי, גם את אחת הטמאות שבהן.
הימין הקיצוני האמריקאי מורכב ממתנגדי הפלות ותומכי נשק ללא הגבלה, מאנשים שמקדמים את אג'נדת העליונות הלבנה וגם מניאו-נאצים. הקבוצות הללו הן התומכות המובהקות והנאמנות ביותר של הנשיא טראמפ, שנהנה גם בימין הקיצוני הישראלי ממעמד של מושיע, בוודאי לאחר הסתלקותו של הטרוריסט המוסלמי ברק חוסיין אובמה. אני מקצין מעט את הדברים, אבל ממש מעט.
וזה לא רק הקיצונים. בעת שדונלד טראמפ ממשיך ליישר קו עם האג'נדות של שדולת הנשק האמריקנית, גם נוכח מעשי טבח מחרידים של אזרחים באזרחים אחרים, כאן בישראל מכריז השר לביטחון פנים על הקלות מרחיקות לכת ברישוי ובהחזקת נשק; בעוד שברחבי העולם שוברים את הראש על הקטנת גובה הלהבות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הממשל האמריקני וזה הישראלי תמימי דעים שהדבר הדחוף לביצוע בשנת 2018 הוא העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. השיא נרשם כששר הביטחון המתפטר, אביגדור ליברמן, הצטלם לסרטון תדמית עם מתן גביש - שמצדו הרביץ חיקוי מוצלח של האופן שבו סשה ברון כהן מחקה אותו. כאמור, לראות ולהאמין זה לאו דווקא להבין.
החיבור של הימין האמריקאי והישראלי הוא ברית של כוחנות, לעיתים מופרכת. אבל איש השנה לא חייב לייצג איזה אידיאל נעלה; מספיק שהוא פני התקופה, רוח הזמן, הצייטגייסט. ערן מורד הוא איש קולני ואלים. פניו קפואים בתוך האיפור הכבד, עיניו מסתתרות מתחת לגבינים עבותים וגופו נע בשילוב מוזר של נחישות מושלמת, קשיחות מגוחכת וסרבול אינסופי. אין כמו האיש המומצא הזה כדי לסכם את 2018, בוודאי אם אתה בוחר בו מכאן, מישראל.
לצד שאר קללותיה, 2018 היא שנת שיא בלחיצת היד של הימין הקיצוני הישראלי עם הניאו נאצים האמריקאים. אין הולם יותר לייצג את החיבור הזה מדמות שעונה לכל המשמעויות האפשריות של "לא, זה לא אמיתי".