כל אחד ואחת מהם חווה את האסון הפרטי שלו בדרך אחרת. חלקם מתארים אותו כרגע אחד של כאוס וטירוף, בעוד אחרים מרגישים שהיה זה רגע של שקט מחריד, שנמשך כמה שניות שנדמו כנצח, "בהן נדמה שכל הרעש כאילו נשאב מהעולם". היום, הם רוצים וצריכים להישמע למרחקים בקול רם וברור כי הם כאן ועכשיו ובאופן מדהים, האסון חשף אצלם כוחות נפש אדירים שכנראה היו שם כבר הרבה לפני: כוחות של גיבורים.
מגיע להם שנראה אותם, נחבק אותם, נקבל מהם פרופורציות לחיים ונשאב מהם השראה אדירה להמשך. זה הזמן לחזק ולתת מעצמנו לכל אלו שהקריבו הכול בשבילנו. זה הזמן להכיר כל אחד ואחת מהם.
דנה פנחסוב: נפצעה בפיגוע בקו 18 בירושלים, שירתה כחובשת בקבע במשמר הגבול
איך נפצעת?
"הסיפור שלי מתחיל הרבה לפני הפציעה. היום זה נראה מאוד טריוויאלי לראות בנות במדי משמר הגבול, אבל אז זה ממש לא היה ככה. כדי שזה יקרה, הייתי צריכה להגיש עתירה לבג"ץ והצלחתי. את התפקיד קיבלתי אחרי מאבק ממושך בבג"ץ. לא הייתה מאושרת ממני על התפקיד הזה.
גייסתי את מחזור הלוחמות הראשון במג"ב. אני זוכרת איך עברנו בסיס בסיס כדי לשכנע בנות להתגייס למשמר הגבול, ולאט לאט זה קרה. באותה תקופה הייתי מגיעה לבסיס עם טרמפ קבוע מהבית עד התחנה המרכזית ומשם הסעה של מג"ב עד הבסיס. באותו בוקר, ב-25 לפברואר 1996, במקרה לא היה מי שיקפיץ אותי אז נאלצתי לעלות על קו 18, לא הייתי מרוצה מזה בכלל אבל עליתי לאוטובוס ונסעתי לתחנה המרכזית בירושלים.
זה היה יום ראשון והאוטובוס היה עמוס חיילים וחיילות שנוסעים לבסיס. את הנסיעה עצמה אני לא זוכרת, אני רק זוכרת שממש עמדתי לרדת מהאטובוס ופתאום היה שקט. זה היה כאילו שאבו את כל הרעש מהעולם ואז בבת אחת נהיה המון רעש. צרחות, צעקות וריח. משהו שאי אפשר להסביר במילים ואני מרגישה שאני עולה באש ואני צורחת כי אני לא יכולה לקום.
"אותי פינו רק בשלב שפינו את הגופות, במקרה מישהו זיהה שעדיין יש לי דופק חלש"
מישהו נפל עלי וזה נמשך לא יותר מ-30 שניות כי איבדתי הכרה. ברגעים הראשונים בפיגוע בסדר גודל כזה, מתחילים לפנות פצועים שמאמינים שהם עדיין בין החיים. אותי פינו רק בשלב שפינו את הגופות, במקרה מישהו זיהה שעדיין יש לי דופק חלש. הוציאו אותי והטיסו אותי להדסה עין כרם. הייתי אלמונית המון שעות, שכבתי שם בלי זהות. כולם חיפשו אותי. אחרי שההורים שלי הבינו שאני ב'הדסה עין כרם' הם לא זזו ממני ושבוע שלם שכבתי מחוסרת הכרה. אמרו להם שייפרדו ממני ושאין לי סיכוי לחיות. אחרי שבוע התעוררתי בבית החולים ואין לי מושג מה קרה, הייתי בטוחה שעשיתי תאונה והלך האוטו, נלחצתי. לקח זמן עד שנפלו לי האסימונים. משם התחיל מסע של חודשים ארוכים. השתלות עור וטיפולים, אחר כך שיקום ארוך. פתאום מאדם עצמאי עם תוכניות ללמוד וחלומות, הפכתי למישהי שעברה לגור בבית החולים. אנשים כל הזמן רוצים לברוח מהשגרה, אני השתוקקתי לשגרה, חלמתי עליה".
איך השתקמת?
"התעקשתי לחזור למשטרה. זה בער בי כל כך חזק כי כל מה שרציתי זה לחזור להרגיש נורמלית. במשמר הגבול יודעים הכי טוב לחבק ולעטוף. לאט לאט, צעד אחר צעד, כל יום הצלחתי קצת יותר ואחרי שנתיים התחתנתי עם החבר שהיה לי לפני הפיגוע. הוא אמר לי: את זו את ואני לא זז לשום מקום. היום אנחנו נשואים 23 שנים ויש לנו 4 ילדים מדהימים. כמה שנים אחרי זה, פרשתי מהמשטרה. הייתי אמא והנכות הייתה קשה. מצאתי את עצמי בבית עם שני תינוקות. הייתי מאושרת אבל רציתי משהו לעצמי, אז החלטתי להתנדב. התנדבתי במקלט לילדים ובמתנ"ס והחלטתי להתמודד בבחירות לארגון נכי צה"ל וככה הפכתי להיות האישה הראשונה שישבה בדירקטוריון של ארגון נכי צה"ל".
ומה את עושה היום?
"המשכתי לחפש כל הזמן מה עוד אני יכולה לעשות, למי עוד אני יכולה לעזור, ואז מצאתי את תוכנית "ילדי האומץ" – תוכנית הדגל שלי שרצה כבר 8 שנים ונמצאת תחת ארגון נכי צה"ל במימון של אגודת הידידים בקנדה. תכנית המוציאה כל שנה ילדים של נכי צה"ל לטיול בר מצווה של חודש בקנדה.
אני מנהלת את התוכנית בהתנדבות. הרעיון הוא לאפשר לילדים שבבתים שלהם יש אווירה קצת שונה ואולי טיפה יותר כבדה, ליהנות מחודש חווייתי של עצמאות מחוץ לבית. בשנת הקורונה לא יצאנו וזה היה מבאס. אבל השאיפה לחזור לפעילות רגילה השנה. בנוסף, אני מתנדבת ב'בית התבשיל', מבשלת מידי יום ארוחות לנזקקים, עוזרת בחלוקה, מאוד פעילה בארגון נכי צה"ל וחברה בתוכנית "אחיעד" של ארגון נכי צה"ל - קבוצת תמיכה חברתית לפוסט-טראומטים. במסגרת התכנית אנחנו נפגשים אחת לשבוע וזה ממש מרגיש כמו משפחה אחת גדולה המונה כיום 50,000 איש.
אנחנו מטיילים, צוחקים, משתפים ומבינים אחד את השני כמו שאף אחד אחר לא מבין. ובגדול, אני עושה כל מה שאני יכולה. אפשר להגיד שאני מתנדבת במשרה מלאה. ההתנדבות זה מה שעוזר לי באיזשהו מקום לשים את הבעיות שלי בצד ולהתעסק בדברים טובים יותר וזה הדלק הרגשי שלי. החלום שלי זה לעשות טוב לעולם. אני קמה בבוקר עם תחושת מטרה וסיפוק, וכשאתה קם עם התחושה הזו לא צריך יותר מזה. להיות לצד אנשים אחרים גם כשלך מאוד קשה, גם כשאת ברגעים הכי אפלים וקשים שלך, זה להיות גיבורה".
אוהד רויסבלט: נפצע בנגמ"ש בסג'עייה במהלך מבצע צוק איתן, שירת כלוחם בחטיבת גולני
איך נפצעת?
"שירתתי בחטיבת גולני בעקבות שני ההורים שלי. יש אצלנו מסורת משפחתית של לוחמים בגולני גדוד 13. במהלך מבצע צוק איתן הייתי מ"מ הסיור. הייתי במחלקה ייעודית שהמשימה שלה היא להוביל את הכוחות למשימה, כך שאני זה שהוביל את הכוחות לקרב. המחלקה הייתה מורכבת משני נגמשים. בין ה-19 ל-20 ליולי 2014 חצינו את הגדר והתחלנו את התנועה לכיוון סג'עייה. הנגמש נעצר, אחרי כמה דקות הייתי מחוץ לנגמ"ש ואז נורה טיל ארפיג'י לכיוון הנגמ"ש.
ישר אחרי הפיצוץ הגדול התחיל ירי לכיוון שלנו ונפגעתי מצרור ברגליים, יד שמאל משתוקת, שברתי חוליה בגב והנשק עף ממני. מצאתי את עצמי שוכב בסג'עייה, ירי מטורף מכל עבר, פיצוצים מטורפים בתוך הנגמ"ש. התחלתי לצעוק פקודות לחיילים שלי ולא משנה כמה אני צועק, אף אחד לא עונה לי. בפועל זה היה דקה וחצי שתיים אבל זה הרגיש לי כמו 4 שעות. דיברתי עם עצמי ואמרתי לעצמי שאלה הרגעים האחרונים שלי ואני כנראה מפה לא חוזר הביתה. היה לי ברור שזה עניין של כמה שניות וכל האירוע עצמו הרגיש לי כמו משהו שהולך לכיוון של אירוע חטיפה. אז הוצאתי את הרימון והשארתי אותו ליד החזה. פשוט חיכיתי שיגיע מחבל ואני אפוצץ את עצמי יחד איתו. אחרי 3 דקות שהרגישו לי כמו חמש שעות בהן אני שוכב ועדיין יורים עלי, משהו לא הסתדר לי באירוע וגם בזה שאף אחד לא בא לקחת אותי.
"פתאום אני מבין שהחוליה שהוא זיהה אלו לא מחבלים, אלו החיילים שהיו בנגמ"ש השני שנפגע, באים להציל אותנו"
הרמתי את הראש וראיתי את הקשר שלי מסתתר מאחורי עץ. כשראיתי אותו הבנתי שאני לא לבד וכמפקד יש לי על מי להילחם. התחלתי לזחול אליו וכשהגעתי אליו נתתי לו מכה חזקה בקסדה שיתעורר. זחלנו למטע לימונים שהיה קרוב אלינו בזמן שאנחנו תחת אש. המזל שלי שהיה לו מכשיר קשר על הגב אז הוא קרא לעזרה וממש תוך כדי שאני מדבר עם המגד, הוא נותן לי מכה בצלעות כי הוא רואה חוליית מחבלים. הוא אומר לי שהוא מזהה מישהו צולע. איך שהוא אומר לי את זה אני מבין שהחוליה שהוא זיהה אלו לא מחבלים, אלו החיילים שהיו בנגמ"ש השני שנפגע, באים להציל אותנו".
אחד החיילים שבאו לחלץ אותו היה איציק סעידיאן, שהצית את עצמו לפני חצי שנה, ובין החיילים שאיבד היה גם סמ"ר אורון שאול שגופתו נחטפה על ידי החמאס ועד היום מוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. "אחרי כמה שעות פינו אותי לבית חולים באירוע שכבר בהתחלה שלו הבנתי שאנחנו היחידים שניצלנו. ועם כל המטען הזה, ורגשות האשמה שלי בתור מפקד שלא הצליח להציל את החיילים שלו, הייתי צריך להתחיל תהליך של שיקום.
חוץ מהמצב הפיזי הקשה שהייתי בו, היה עלי עול נפשי קשה, והרגשתי אחריות כבדה על כל המשפחות שהפכו לשכולות בעקבות ההיתקלות הזאת. הייתי ילד בן 22 שאף אחד לא לימד אותו איך פונים לאמא שכל חייה חרבו עליה, איך מסתכלים לה בעיניים בידיעה שאני חזרתי והוא לא, אם בכלל אפשר ללמד דבר כזה. רגשות האשם והתחושות הקשות זה משהו שלא נעלם, צריך לעבוד עליו כל החיים".
אז איך בכל זאת השתקמת?
"כמעט שנה הייתי בשיקום במצב לא טוב והייתי לוקח כמויות של כדורים. אני יכול להצביע על שתי נקודות שינוי. הראשונה הייתה "טיול שחרור" להודו של אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל שיוצא כל שנה. בשנה הראשונה שהצטרפתי, לקחו כחמישה עשר פצועים להודו לשבועיים של טיול להרי ההימלאיה. אני זוכר את הרגע הזה שטיפסנו על ההר, וכשירדנו ממנו, פתאום עלתה בי לראשונה השאלה: מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי? פתאום עלה בי רצון לשינוי אבל גם לא יותר מידי, כי עדיין משהו ברגשות אשם שלי כמפקד תקע אותי: כל הזמן הרגשתי שלא מגיע לי להמשיך כשהם לא יכולים, כשהם כבר לא כאן, בגללי. אז התחלתי לחשוב שאני רוצה שינוי קטן, משהו צנוע, מתחת לרדאר".
ומה אתה עושה היום?
"התחלתי לחפש את השינוי הזה ובסוף החלטתי שאני חוזר חזרה לצבא. מה שהיה הכי חסר לי בכל תקופת השיקום בבית החולים זו שגרה בסיסית. בבית החולים ובשיקום אין באמת שגרה והרגשתי שאיבדתי כל תחושה של ערך מוסף בתקופה הזאת וזה היה חסר. אז חזרתי חזרה לצבא כמחנך בפנימיה צבאית לילדים בכיתה י' שמיועדים להיות מפקדים במערך הלוחם, הייתי שם במשך שנה ואני עד היום חלק מהמקום הזה. אחרי שהשתחררתי, נסעתי לטייל סביב העולם וחזרתי עם הרגשה שעבורי דרך הפעולה הנכונה היא כל הזמן להציב את היעד הבא, להתקדם בעזרת הצבת יעדים חדשים והחלטתי שאני רוצה להיות שגריר ולייצג את ישראל. עכשיו אני בעיצומם של לימודי תואר שני במשפטים ויחסים בין לאומיים ומתמחה במשרד עורכי דין גדול בתל אביב".
נעמה יהל: נפצעה מצרור שנורה בטעות במטווח טירוניות, שירתה כמ"כית במשטרה צבאית
איך נפצעת?
”נפצעתי בינואר 2013. זו הייתה תאונת אימונים במטווח של טירוניות של המשטרה הצבאית. זה היה יום מטווחים ראשון או שני, נכנסנו עם החיילות למטווח, ביקשתי מהמ"מ להיכנס למטווח ואז אחד הנשקים של אחת החיילות הועבר מבודדת לאוטומט והיא פשוט סיימה את המחסנית עלי. מאותו רגע, הרגשתי שאני לא מצליחה להזיז את היד וראיתי שבזרוע יש לי ממש חור. הדבר היחיד שעבר לי בראש זה שאני חייבת לצאת מהמטווח. צעדתי שלושה צעדים והתמוטטתי. נפגעתי מארבעה כדורים. אחד פגע בזרוע שמאל, אחד בחזה בצד שמאל, בשוק ימין ובברך.
התחושה באותו רגע הייתה מטורפת בגלל האדרנלין: מצד אחד נתק מוחלט, ומצד שני פוקוס מטורף. המ''כית השנייה ישר רצה אלי ושאלתי אותה "נופר מה קרה לי?" והיא אמרה לי: "כלום. תרמיל שרט אותך בואי נצא מהמטווח". היא לא רצתה שאלחץ. גם כשהייתי מחוץ למטווח הייתה לי תחושה נורא מוזרה. שמו אותי בחוץ על אלונקה והתחילו לעשות חוסמי עורקים אחד על היד ואחד על הרגל, אמרתי שאני חייבת שיסבירו לי איך לנשום ועדיין אף אחד לא ראה שיש לי פציעת חזה. אני זוכרת כשהם גילו, הם גזרו לי את החולצה ואת החזייה. הלחיץ אותי שכולם עומדים ומסתכלים עלי ערומה. על המפקדת שלהם.
ואז אני מגיעה לטיפול נמרץ בבית חולים, מיד הרדימו אותי. התעוררתי למחרת, ההורים שלי היו לידי. פינו אותי להלל יפה, הייתי שם שבועיים, בהם יצאתי ונכנסתי לניתוחים כדי לסגור את הפצעים. אחרי שבועיים, עברנו לתל השומר, שם היה השיקום שלי, במחלקת פלסטיקה. הייתי שם עוד חודש וחצי. בסה"כ כל הסיפור מהפציעה לקח חצי שנה בערך בה הייתי צריכה ללמוד לעשות את כל המוטוריקה העדינה מחדש כמו תינוקת. ברמה של לצחצח שיניים, לגזור, לכתוב ועוד. הפעם הראשונה שהלכתי הייתה בפורים 2014, ואז אחרי חודשיים בשיקום בבית, והמשכתי להגיע לשיקום יום".
איך השתקמת?
"אני זוכרת שהרגשתי שאני חייבת שגרה. רציתי להרגיש בעלת ערך והכי לא רציתי להרגיש נכה. בעקבות התחושות האלה, חצי שנה מהפציעה חזרתי לצבא. רציתי את סגירת המעגל הזאת. נאלצתי כמובן לוותר על קורס קצינים וחזרתי לתפקיד של מפקדת הדרכה. בגלל שהייתי בטיפולים כל הזמן, יצא לי צבא של יומיות, מה שלא הייתי מורגלת אליו בכלל אבל בסופו של דבר התעקשתי וסיימתי שירות צבאי מלא".
ומה את עושה היום?
"עברתי הרבה גלגולים מהשחרור. עד לפני שנתיים הייתי במרדף אחרי חלומות ילדות. לפני שנפצעתי הייתי רקדנית והיו לי שאיפות להיות שחקנית, הייתי בטוחה שזה הכיוון שלי. עשיתי תואר בתיאטרון מחול ב"סמינר הקיבוצים" וניגשתי לאינסוף אודישנים, אבל לאורך כל הדרך הייתי נורא מתוסכלת מהניסיון לעמוד בשאיפות שלי מעצמי ומזה שפעלתי מתוך מחשבה על מה הייתי יכולה להיות אם לא הייתי נפצעת.
"המקום הזה של לתת מעצמך לאחרים מרים אותך ומעניק ערך עצמי לי כאדם ולחיים בכלל"
עד שלפני שנתיים אימצתי כלבה והתחלתי לעבוד איתה הרבה. במקביל התחלתי להתנדב בעמותות של כלבים ולעשות אומנה ומצאתי את עצמי נשאבת לעולם הכלבים והטיפול וכל העניין של המשחק והאודישנים לא היה חסר לי. התחלתי ללמוד אילוף במקום שמכשיר כלבי שירות במיוחד לאנשים עם פוסט טראומה. אני יודעת באופן אישי כמה הכלבה שלי תרמה לי שהיא כלבה רגילה לכל דבר, אז אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה הכלבים האלה יכולים לעשות עבור אנשים הבדל עצום, והשאיפה שלי היא לטפל ולעזור לאנשים בעזרת כלבים. אני באופן אישי מרגישה שברגע שאתה עוזר למישהו אחר, אתה יוצא מעצמך ודווקא בנכות פיזית או נפשית, המקום הזה של לתת מעצמך לאחרים מרים אותך ומעניק ערך עצמי לי כאדם ולחיים בכלל".
לואי מרעי: נפצע ממטען בגבול לבנון ב-2002, שירת כמפקד בגדוד "חרב"
איך נפצעת?
"התגייסתי במרץ 2001 והייתי מפקד בחאן יונס. ב-8.12.2002, במהלך סיור בוקר הכנתי את החיילים ונסענו לכיוון מערב. תוך כדי הסיור אני אומר להאמר השני לעקוף אותי. הנהג מתחיל להתקרב לגדר ופתאום נשמע קול נפץ אדיר. אני מסתכל אחורה ורואה שני חיילים מחוסרי הכרה. אני מתחיל לצעוק לאוויר פקודות. אני מסתכל על הנהג, מעיר אותו והוא שואל מה קרה. את כל זה אני עושה בישיבה כשאני לא מסוגל להזיז את הרגליים. אני פותח את הדלת ומנסה לקפוץ ובאותו רגע מרגיש שני קליקים בגב. אם האדרנלין עבד עד עכשיו בשיא הכוח, עכשיו אני מתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר, ואני מבין שאני פצוע קשה מאוד.
"משם אני מנהל אירוע לחימה של רבע שעה בערך שבמהלכו אני מבין שאיבדתי את שתי הרגליים אבל אני ממשיך מתוך מחשבה שלא משנה מה, אני לא מוכן להיחטף"
אני מריח ריח של בשר שרוף אבל לא מוותר על להמשיך ולהיות המפקד שצריך לשמור על חיי הפקודים שלו. אני קופץ מההאמר ומטפס רק בכוחות הידיים על הגדר. בזחילה אני רואה שיש שתי תלליות, מתקדם ומסתתר מאחוריהן. משם אני מנהל אירוע לחימה של רבע שעה בערך שבמהלכו אני מבין שאיבדתי את שתי הרגליים, אבל אני ממשיך מתוך מחשבה שלא משנה מה, אני לא מוכן להיחטף ומנהל את האירוע כאירוע חטיפה לכל דבר. הייתי חייב להתאפק ולהראות לחיילים שלי שליטה. אחרי רבע שעה, מגיע כוח חילוץ ומפנים אותי במסוק.
במסוק אני עדיין בהכרה מלאה מהאדרנלין עד בית חולים רמב"ם ואני זוכר שבדרך כל הזמן אמרתי לעצמי שאלה כנראה הרגעים האחרונים שלי, ובראש שלי התחלתי להיפרד מכולם, לא האמנתי שאצא מזה חי. כשהגעתי אני זוכר שרופא מרדים ביקש שאגיד לו את המספר האישי שלי ואני עונה לו ונרדם תוך כדי, הרדמה כללית".
איך השתקמת?
"אני זוכר שהתעוררתי אחרי 12 יום בטיפול נמרץ וברגע שהבנתי שאני חי חייכתי, ואז כשהבנתי שהשאירו לי קצת מהרגליים, הייתי מאושר. זה היה שיקום ארוך ולא קל ועברתי ניתוחים מורכבים, אבל כולם היו לצידי, החל מאחי התאום שהוא כמו החצי השני שלי, אנחנו מחוברים כל- כך חזק, כל מה שאני לא יכול לעשות אני עושה דרכו, והצבא כל כך חיבק וחיזק. זיו קורן שעשה עלי פרויקט וליווה אותי שנה וחצי, יש לו חלק מאוד גדול בשיקום שלי".
ומה אתה עושה היום?
"ברגע שהתעוררתי הבנתי שאם אני כאן, סימן שבחרתי בחיים, או שבעצם נתנו לי עוד הזדמנות ואני חייב לנצל אותה הכי טוב שאני יכול. אני צריך לקבל בהבנה את המצב שלי ולהתחיל חיים חדשים. ובאמת, מיד כשיצאתי מהשיקום, התארסתי והתחתנתי ויש לי היום ארבעה ילדים מדהימים. אני משחק כדורסל נכים ומסתובב בבתי ספר ובבסיסים ומספר את הסיפור שלי לחיילים ובני נוער, איך אני מתמודד עם מה שקרה לי מבחינה פיזית ומבחינה נפשית. בנוסף, אני חבר מועצה בחורפיש ובעיקר - אני לא מוותר לעצמי. השאיפה והחלום שלי היא שיראו אותנו- פצועי צה"ל, שאנחנו חיים כאן, שיחבקו ויבינו שלמרות הכל ואחרי מה שעברנו יש לנו המון מה לתת".
דנה אופיר: נדרסה בפיגוע בארמון הנציב במהלך קורס קצינים, סיימה את הקורס על כסא גלגלים
איך נפצעת?
"הייתי צוערת בקורס קצינים, אליו הגעתי אחרי שהייתי מדריכת אימון גופני. כדי להגיע לכל אחד מהתפקידים נלחמתי, התעקשתי והצלחתי. ב-8 לינואר 2017 יצאנו קבוצה של חיילים לסדרת חינוך בירושלים. הגענו ביום ראשון בבוקר ושמענו בדיוק הרצאה על "מה זה להיות יהודי" ואז עצרנו בארמון הנציב כדי להתעדכן על מה הולך להיות בהמשך השבוע.
אני יורדת מהאוטובוס, פורקת תיקים ולפתע אני מרגישה בום אדיר. מישהו ראה את המשאית מגיעה מולו והוא צעק לכולם "תיזהרו". ברגעים הראשונים לא הבינו שזה היה פיגוע. אני נפגעתי מהראשונות, חטפתי מכה ונפלתי. כשאני מתעוררת אני רואה שאני שרועה על הרצפה וכוח אדיר מושך אותי למטה, כאבי תופת. אני שומעת רעשים של סירנות, צרחות ובכי. היה שם כאוס.
"אני קודם כל חושבת על החברים שנהרגו ולמה אני נשארתי בחיים והם לא"
אני מובלת לבית החולים באמבלונס אחרי שהצליחו להרים אותי. כשאני מגלה בערב מה קרה, אני קודם כל חושבת על החברים שנהרגו ולמה אני נשארתי בחיים והם לא. נשברו לי כל עצמות האגן. כתוצאה מהתזוזה של העצמות נקרע לי הכבד, זה גרם לי לדימום פנימי וסכנת חיים. הייתי בטיפול נמרץ חמישה ימים. הרופאים היו חסרי וודאות לגביי ואמרו לי: "את כנראה תחזרי ללכת ואת תהיה בסדר", אבל הבסדר שלהם זה לא מה שהיה בסדר בשבילי. ב-28 שניות, הפכתי מנערה בת 19 ספורטאית-לשבר כלי".
איך השתקמת?
"לקח לי חצי שנה עד שחזרתי להשלמה חיילית הבאה וסיימתי את הקורס. זה היה מבחינתי חשוב יותר מהכל. עד שכבר הגעתי לשם, החלטתי שלא משנה מה אני לא מוותרת ואף אחד לא יעצור אותי, גם לא מחבל. ממש הרגשתי שהשליחות והמטרה שלי היא להראות לאנשים שמהמקומות הכי נמוכים בחיים אפשר לצמוח ולחזק אנשים אחרים, ורק אני אחראית על החיים שלי ואני לא רוצה לוותר. השתקמתי בזכות עבודה קשה בפיזיותרפיה. הייתי מגיעה ארבע פעמים בשבוע כל פעם ל-3 שעות, עם כל הכאבים וכל הקשיים. לא הייתה לי ברירה אחרת, זה היה לחזור בגדול או לא לחזור בכלל. שנה וחצי אחרי הפיגוע, עברתי ניתוח נוסף כדי להוציא את הברגים מהאגן, אז היום אני יכולה גם ללדת. מתפקדת לחלוטין, רצה 10 ק"מ כל יום ומניפה משקולות, יש כאבים כל הזמן ויהיו כאבים כל החיים אבל לומדים לחיות איתם ואני לא מוותרת לעצמי".
ומה את עושה היום?
כתבתי ספר שמספר את כל הסיפור שלי: "28 שניות" והוא יוצא לאור בחודש הקרוב. הספר מגולל את כל הסיפור מההתחלה כולל המאבק שלי להיות מדריכה בגדוד לוחם, חוסר ההבנה מהמערכת, הפיגוע, מה זה לחיות בפוסט טראומה ולהיות פצועת צה"ל, מאיפה שואבים כוחות ואיך מתמודדים עם כל הקשיים שבדרך וממשיכים לחיות ולחזק אחרים. בנוסף, אני לומדת ספורטתרפיה. הבנתי כמה כוח יש באימונים אישיים. החלום שלי הוא לפתוח סטודיו שתהיה בו גם קליניקה לטיפול בפצועי צה"ל ובאוכלוסיה מבוגרת ובעצם לעסוק בספורט שיקומי ולעזור לאנשים כמוני שהיו שם ועברו את הקשיים הכי גדולים, לחזור לעצמם כמו שאני חזרתי לעצמי".
מנלה אנדלאו: נפצע מפצמ"ר ב'צוק איתן', שירת כצלם קרבי
איך נפצעת?
"נפצעתי בראש מרסיס של פצמ"ר. הייתי צלם קרבי ושמעתי שהכוח הותקל. ביקשתי לעבור קדימה בשביל לתעד את מה שקורה, חלק מהחיילים בכוח היו בכריעה וחלק בשכיבה. אני זוכר שהייתה דממה ואז בשניות, היה פיצוץ רציני. מאותה שנייה, ראיתי אנשים רצים כאילו בהילוך איטי, טשטוש לבן ובאיזה שלב שמעתי שמישהו קורא לי. פינו אותי ולא ידעתי מה קרה. עד שהגעתי לבית החולים לא הבנתי שנפצעתי ואיפה בדיוק נפצעתי. ב-3 שנים הראשונות של הפציעה, החיים שלי השתנו לגמרי. מאדם הכי יוזם, הכי חם, הפכתי להיות פחדן וסגור, לא רציתי לצאת החוצה, שנאתי ללכת למועדנים, התרחקתי ממקומות סגורים. אני נורא אוהב לטייל ותקופה ארוכה לא עשיתי את זה. באיזשהו שלב בין טיפולי הפיזיותרפיה והפסיכולוגיה הייתה לי גם תקופה של אלכוהוליזם".
איך השתקמת?
"ב-2015, קיבלתי הזדמנות לצאת עם "אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל" ועדי שטראוס לטיול "מסע שחרור" להודו. הצטרפתי לטיול עם המון חששות ופחדים. אני זוכר שכל הזמן שאלתי את עצמי - מה הם רוצים ממני? מה יש לי לעשות שם? הייתי סגור ובודד ולא הכרתי שם את החבר'ה וגם לא בא לי להכיר אנשים חדשים באותה תקופה. זו הייתה תקופה שהייתי מבולבל אבל החלטתי לקחת את ההזדמנות הזאת למרות הכל. ואז ביום השלישי של הטרק בהימלאיה, עדי תפס אותי ושאל אותי "מי אתה?" ואני באמת לא יודע מי אני. והוא אומר: "הטיול הזה נגמר, אתה חוזר הביתה ומה אתה רוצה לעשות? מה הלאה?
מאותה השאלה החלטתי שאני הולך ללמוד. נרשמתי ללימודי הנדסאי קולנוע בדרום ב'מכללת ספיר'. סיימתי את הלימודים, התחתנתי ותוך כדי יצא לי לטוס עם "מסע שחרור" כצלם, וזו הפכה להיות העבודה שלי. עבדתי שם ארבע שנים. במהלך השנים האלה נרשמתי לכל מיני קורסים של התפתחות אישית, ביניהם לתוכנית "אחים מנטורים", שזו תוכנית לאנשים שעברו את מה שאני עברתי, שממש דוחפת אנשים להמשיך קדימה למרות הכל. לגלות את עצמך, לדייק את החלום שלך ואת הדרך להגשים אותו. בזכות התוכנית הזאת אני עצמאי היום וכבר אין לי את הפחד לצאת לעבוד, להגיד שאני צלם ולעשות את מה שאני הכי אוהב. הקורסים האלה מיקדו אותי, הבנתי מה אני רוצה מעצמי. כאילו מישהו עשה "זום אאוט" על החיים שלי ואפשר לי לראות את כל התמונה בצורה הרבה יותר מדויקת".
"בזכות התוכנית הזאת אני עצמאי היום וכבר אין לי את הפחד לצאת לעבוד"
ומה אתה עושה היום?
"היום אני עובד כצלם עצמאי. אני נשוי ויש לי ילד בן שנה וחודשיים. אני רץ ורוכב באופני שטח. אני בקבוצת ריצה שעדי יזם ואנחנו נפגשים כל חמישי בבוקר, מתחילים את היום עם אמבטיית קרח. השאלה שהכי הניעה אותי קדימה מאותו טרק הייתה "מה הלאה?" ובכל פעם שאני מרגיש תקוע מאז, אני שואל את עצמי את השאלה הזאת וזה מה שדוחף אותי ונותן לי כוח להמשיך. זה שבחרתי לעצמי את הסביבה הנכונה, למדתי לשתף ומשם צמחתי. אם לא הייתה לי את הקבוצה הזאת, לא היו לי את הכוחות שיש לי היום. ובכל פעם שעולה לי רעיון חדש, עם כל הפחד, אני בא, זורק להם את הרעיון, ואיכשהו תמיד יוצא איזה משהו שאיתו אני הולך הלאה ועושה את מה שאני עושה באהבה".