הערב חל ליל הסדר, הלילה המשפחתי ביותר בשנה, הלילה שמביא למפגשים עם קרובים שרואים בעיקר בשמחות והלילה ממנו יוצאים עם כמות בלתי נתפסת של קערות דקורטיביות חסרות שימוש, מנחה מאותם קרובים עלומים. לרווקים שבינינו (היוש), יש שם נוסף לאותו ערב ארוך ובלתי נגמר: יום כיפור. זהו היום בו אנו נאלצים לעטות עלינו מסיכה מאופקת, לחייך בנימוס ולהתפלל לשמיים הקרועים שהקרובים שלנו יסלחו לנו על חטאנו הגדול: העובדה שעוד לא התחתנו.
לא היה לי פשוט להחליט ולכתוב את הטור הזה. בעיקר כי אני מתיימרת שלא לייצג במילים האלה רק את עצמי, אלא מגזר שלם של רווקים ורווקות בני שלושים פלוס שעדיין לא מצאו מישהו לבלות איתו את החג, ומוצאים את עצמם מדי שנה מתמודדים עם חקירות - לעיתים ברמיזות (השוטר הטוב) ולעיתים בחוסר טאקט משווע (השוטר הרע) - ונאלצים להודות, בחצי פה ובראש מבוסם של אחרי ארבע כוסיות, שמה לעשות, גם השנה אין טעם לשאול אותנו מה נשתנה.
ביומיום, כשאנחנו חווים את הרווקות בבועה הקטנה והמוגנת של תל אביב, התשובה לשאלה למה אנחנו עדיין לבד נהירה לנו מאוד: פשוט עוד לא מצאנו את האחד הזה שאנחנו רוצים לבלות איתו את שארית חיינו. במקום לבלות את כל זמננו בדייטים עגומים וחסרי תוחלת אנחנו מעדיפים לבלות עם חברים, ללכת למסיבות, לאירועים, למסעדות וכן, גם לפעמים לשכב על הספה מול הטלוויזיה כשהחתול מלקק מהחולצה שלנו שאריות מחבילת העוגיות שהרגע פירקנו. כולנו, או לפחות רובנו, רוצים בשלב כלשהו למצוא אהבה, להקים בית ולפרוש לחיים מלאי בורגנות וקערות דקורטיביות, אבל אנחנו גם מבינים שלפעמים זה לוקח זמן, ואם בינתיים אנחנו נהנים אז אין לחץ.
מה לא בסדר בי?
הבעיה מתחילה כשאנחנו יוצאים מהבועה ונוסעים לבקר את ההורים בסופי שבוע ובעיקר בחגים, כשהמפגשים עם קרובי משפחה שלא יודעים עליך דבר וחצי דבר הם בלתי נמנעים. פתאום כל רווק או רווקה חופשיים, מאושרים ושמחים בחלקם נכנסים למצב של מגננה. מה זה מגננה, קולונל קורץ מ"אפוקליפסה עכשיו" הוא טירון מבועת לידינו. איכשהו כל הערה, שאלה או חקירה של קרוב רחוק וחטטן ננעצת בגופנו המצטמק מבהלה כמו סכין מלובנת, הגפילטע נתקע בגרון והעיניים עסוקות בלתור אחרי בקבוק התירוש שנדד לסוף השולחן.
אחר כך, כשאנחנו שוכבים לישון במיטת הנוער בחדר בו גדלנו ושהפך בינתיים למחסן קטן, הקושיות שנשאלנו במשך כל הערב הארוך כיציאת מצרים הזה, והדפנו במקסימום הנימוס שהצלחנו לאגור, מתחילות לצוף ולעלות למעלה, ולא מניחות לנו לנוח אחרי הקרב שניהלנו במשך ערב שלם: מה לא בסדר בי? אולי אני בררנית מדי? האם יכול להיות שהבחור האחרון שיצאתי איתו, זה שבהה לי במחשוף במשך ערב שלם ועיקם את הפרצוף כשסירבתי לתת לו לגעת בסחורה בכל זאת לא היה כל כך נורא?
ההיגיון הבריא חוזר כבר בדרך חזרה לדירת הרווקים שלנו. שוב הכל נראה ברור, פתאום כל התשובות הנכונות לשאלות הנוקבות מסתדרות על הלשון, ומניחות לנו לפחות עד חג שני.
אז הנה, אני מנצלת את הבמה שניתנה לי ואומרת בקול רם וברור: הניחו לי. הניחו לנו. תבינו שאין לי, עם כל הרצון הטוב, את האפשרות לתת לכם תשובה קונקרטית לשאלה "מתי תתחתני?" כשאני אפילו לא יוצאת עם מישהו. תאמינו לי כשאני אומרת לכם שטוב לי, תאמינו לילדים שלכם כשהם אומרים לכם שיש עוד דברים בחיים חוץ ממשפחה וילדים ושהאושר המוחלט לאו דווקא נמצא בחתונה רבת משתתפים, ואת המסר הזה תעבירו הלאה, לקרובי המשפחה שלנו. גם אם התשובה הזאת לא תספק אותם, לפחות הם יידעו שלרווקים האלה יש אחלה הורים.