חיבקתי אותה חזק, מעמקי נשמתי, כי הרגשתי עד כמה היא מרוסקת. התנפצה לה הבועה. רק לפני חודש התקלחנו ביחד ועמדנו מול המראה, אני בחלוק והיא בתחתונים, וכשהיא הביטה בעצמה מחויכת שאלתי "תגידי, את רואה כמה את יפה?". "כן, אמא!", היא ענתה, "אני מרגישה יפה". ועכשיו הילדה היפה שלי התייפחה בין זרועותיי כי אמרו לה שהיא שמנה. וכשליטפתי את שערה שאלתי שוב: "תגידי, את זוכרת כמה את יפה?", והיא ענתה: "מה זה משנה בכלל, אני שמנה, את לא מבינה? אני שמנה!". ואז היא הוסיפה את המשפט הנורא מכל: "את רזה! את בכלל לא יכולה להבין מה זה אומר להיות שמנה".

והנה מה שלא אמרתי לה באותו רגע כואב: "את יודעת כמה זה לא שווה להיות רזה אם את לא אוהבת את מה שאת רואה במראה? בוטוקס, מספרה, שמלה חדשה, עקבים, אודם אדום, משקפי שמש - כל אלה מעסיקים אותי רק כדי שלא אצטרך לעסוק בקולות שלי מבפנים, במבט המודאג של אמא שלי".

על איזה צד של המאזניים את בוחרת להיות?

הקולות בראש שלי הולכים אחורה לימי שישי בצהריים. קופסת הרוגלך החגיגית הייתה מגיעה מהמאפייה מדי שישי כדי להזכיר לי שאין לי שום כוח רצון, שום יכולת לשלוט בדחפים, כדי להוכיח כמה אני מקולקלת וכמה היא, אמא שלי, מצליחה להתנהל במרחבים שבהם אני שוקעת. בארבע בדיוק אמא הייתה מתעוררת משנת הצהריים, מכינה לעצמה כוס קפה, לוקחת רוגלך קטן, מתענגת על שניהם ומפנה את הצלחת. לפני כן, בזמן שהיא ישנה, הייתי עוברת עליהם אחד אחד ומורידה את התחתית הטבולה בסוכר מתוק, ולא מצליחה לעצור עד שהגעתי לאחרון. כשאמא הייתה לוקחת את הרוגלך שלה היא תמיד הייתה הופכת אותו, מסתכלת עליי, מתנשמת כאילו נגמר לה האוויר ומתיישבת עם הקפה. היא לא אמרה מילה, היא לא הייתה צריכה להגיד. למדתי לאכול את עצמי, ולמדתי לא לדבר על זה.

עכשיו, מול הילדה שלי, קיבלתי לפרצוף את הסיפור הכואב של אימהות ובנות, המראה הפנימית ששוכנת בתוך כל אחת מאיתנו, מתנה מאמא שלה, המראה שאף פעם לא משקרת. 

דמיינו מאזניים. מצידם האחד - ילדה רזה, לבושה היטב, מתוקתקת ומתפקדת, שבתוכה שוכן אויב, קול פנימי, שאומר לה לשנוא את עצמה בכל פעם שהיא פוזלת למתוק או מתענגת על המבורגר. האויב אומר לה: "עכשיו נעים לך? סבבה, את עוד תשלמי על זה. את עוד תסתכלי מחר במראה ותראי את ההמבורגר הזה. עכשיו את נהנית, אבל עוד עשרים דקות את תיתני משהו בתמורה, את תרגישי מופסדת, מגעילה, חלשה, ואז את תצטרכי לשלם מחיר, לעשות משהו". האויב יבחר במגוון עונשים: שנאה עצמית עמוקה ואינסופית, עיסוק כפייתי בספורט, הקאות, צומות. השנאה העצמית תהיה נוכחת גם ברגעי האושר, גם כשהיא תדגמן פרצוף מחויך באינסטגרם, גם כשתלך עם חברות לים ותלבש את הביקיני הקטן, גם כשתקבל מחמאות.



ציור של מיקה, בת 12

השנאה הזאת תפריע לה להתמסר למיניות שלה, תנהל אותה בחנויות הבגדים, תשכון במרחבים אינטימיים מול האנשים הכי קרובים, והיא תמיד תזכיר לה כמה היא לא מספיק; לא מספיק טובה, חכמה, מצליחה, סקסית, יפה, מוכשרת. היא אף פעם לא תהיה מספיק בעיני עצמה, ואז היא תפגוש את העולם שישקף לה את האויב שבתוכה: כולן ייראו לה יותר. יותר נכונות, יעילות, רזות, מאושרות. השנאה תגור בתוכה, תעוות כל מראה, וגם כשמדי פעם היא תנצח אותה לרגע, השנאה תמיד תחזור ותספר לה כמה היא עובדת על כולם. והיא, היא עדיין תהיה רזה, היא תגיע לארוחה משפחתית ותזמין סלט, היא תחייך, היא תהיה בת טובה, היא תעמוד בציפיות. ילדה רזה.

בצד השני של המאזניים דמיינו ילדה שמנמונת, כזו שהשמש זורחת כשהיא נכנסת הביתה, שצוחקת וחושפת שיניים, לפעמים אפילו מתפקעת והעיניים הגדולות שלה דומעות. ילדה שאוהבת את החיים והחיים אוהבים אותה בחזרה. היא אוהבת ללקק גלידה, היא אוהבת את הטבע, הדמיון שלה מעיף אותה לעולמות אחרים, ילדה של שמחה. אבל היא שמנמונת. בתוך ליבה אמא שלה תגיד לעצמה "שיט, ומה אם היא ירשה את הגנים של דודה בטי שהגיעה לממדים של פארק היורה".

אבל היא ילדה שמנמנה שאמא שלה לקחה החלטה –  לא להעיר לה, לא לתת ל"חרדות בטי" לשלוט בהורות המיטיבה שהיא התחייבה לייצר מול ילדיה. האמא הזאת תקפיד לראות את היופי שפורץ ממנה, תחמיא לה על העיניים שלה, על איך שהיא רוקדת בתשוקה ובקצב, על כמה יפות הרגליים שלה כשהיא לובשת חצאיות, וכמה נפלאה היא כשהיא צוחקת. היא תניח לה לשמוח, לכאוב, לאכול, ללקק, ליהנות. הילדה השמנמנה תאהב את עצמה בתחילת הדרך, ואז יגיעו הערות של ילדים, קצת שירים מעליבים, שפשפת בטיול שנתי, וזה יכאב. היא תבכה לפעמים בלילה, וכשהיא תצטרך לקנות בגד ים חדש זה לא יהיה מסע קניות כיפי של אמא ובת אלא יותר הליכה בשדה מוקשים, ניווט בין המחירים והרווחים של אהבת החיים, אהבת עצמה והעיניים הביקורתיות של כל מי שנמצא שם בחוץ, שמיטיב לקטלג, למתג, ללעוג ולהרגיש חזק. אבל כשהאמא תסתכל על הילדה שלה, כשהיא תלטף את שערה לפני השינה, העיניים שלה יראו בה את כל היופי הזה, את כל הקסם ששוכן לה בפנים. היא תראה אותה.



ציור של שירה, בת 5

כשהילדה הזאת תגדל ותהפוך לנערה, כשסופות של דימוי עצמי יכו על תריסיה, היא אולי תיקח החלטה לעשות שינוי. לא בשביל אחרים, בשביל עצמה. והיא תזכור את כל האהבה ששוכנת אצלה בפנים, האהבה של האישה החשובה בחייה, והיא תשאב ממנה את הכוחות כדי להתעורר בכל בוקר עם עצמה.

מודל הוא לא בהכרח אמא במידה 38

לסיפור הזה אין הפי אנד. יש מחירים ורווחים משני צדי המאזניים. אבל אנחנו יכולים לבחור. אנחנו יכולות לבחור איזו אמא אנחנו לוקחות איתנו לדרך, על איזה צד של המאזניים אנחנו היינו רוצות להיות, וכמה חמלה יכולה לשכון בתוכנו לעצמנו, ואז לאחר.

המאזניים של החיים מורכבים, ברור שאין רק שתי אופציות ושבמהלך השנים אנחנו משלמות מחירים ומלקטות רווחים מדימוי הגוף שלנו. אבל יש עוד כמה דברים ברורים: ראשית, ילדה שתלמד לאהוב את גופה, לחיות איתו בשלום, להתייחס אליו בכבוד, להתחבר ליופי שבה - תהיה בריאה, בריאה בנפשה, וזה לא פחות חשוב מתזונה נכונה או גוף בריא. שנית, האחריות שלנו על מנגנוני הביקורת, הפיקוח והשיפוטיות היא לא פחות קריטית מהאחריות על תזונה נכונה והרגלי אכילה, וכאן אנחנו לא יכולות לזייף - לנקות את ארון הממתקים, לאכול אורגני ולדבר על אבות המזון בזמן שאנחנו מרעילות את המזון הרגשי שאנחנו מגישות להן קר, ללא מילים, רק באכזבה, בנשימה כבדה, בגלגול עיניים או בדאגה על מה יהיה איתן.

הבנות שלנו לא יסתפקו בשינוי חיצוני, בעיקר משום שבנושא המראה החיצוני שלהן הן ניחנו בגלאי מחשבות. אנחנו יכולות לדבר עד מחר על בריאות ועל תזונה, אבל אם מתחת שוכן האויב הן תפגושנה אותו, דרכנו, דרך העיניים שלנו שמתבוננות בהן.

והסיפור שלנו, האימהות, עם גופנו, נתפס בעדשת המצלמה של בנותינו. נסו לדמיין את הילדה שלכן בת ה-5 או ה-15 משיבה בגיל 37 על כמה שאלות פשוטות: "איך אמא שלך מרגישה עם הגוף שלה? כמה אמא מרוצה מאיך שהיא נראית? כמה ביקורת יש לאמא על עצמה כשהיא מתלבשת או מביטה במראה? כמה אמא מרגישה יפה?".

התשובה שלהן לא אמורה להיות "אמא שלי? עפה על עצמה! בכל פעם שהיא רואה את עצמה בתמונות היא ברעידות של עונג". אבל התשובה בטח לא אמורה להיות: "אמא תמיד לא מרוצה", "תמיד מדברת על כמה היא אכלה, מלטפת את הבטן אחרי ארוחה ולוחשת שהיא ממש מגעילה את עצמה היום", "מסתכלת במראה וישר נאנחת ומסיטה מבט", "צועקת על אבא כשהוא מצלם אותה", "מסתכלת על תמונות של אחרות ואומרת 'איך יש לה אומץ זאתי, איך?' ואחרי ארוחת החג מבקרת את כל מי שעלתה במשקל.

אז בואו ניקח אוויר, נשימה עמוקה, ונבטיח לעצמנו לנקות את האדים מהמראה ולחשוב קצת פחות ביקורתי על עצמנו. כי בניגוד למה שאנחנו חושבות, מודל הוא לא בהכרח האמא החטובה במידה 38, אלא זאת שיכולה להביט בגופה, לצחוק על מגרעותיה, להתמקד ביתרונותיה, לחיות עם מי שהיא ועם איך שהיא נראית, ולא להפוך את המראה החיצוני שלה למקדש או למוקד אובססיבי של התעסקות. רק אז אולי נוכל להביט בהן, בבנות שלנו, באותה חמלה ובמיקוד של מה באמת חשוב.

עינת נתן היא מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך, מנחת קבוצות ומדריכת הורים, מחברת הספר "חיימשלי"