עשור בלעדיהם: ביקור אצל משפחות ההרוגים הישראלים באסון התאומים

צבי לוינהר בביתו בנווה מונסון, הבית בו גדל שי. את נר הזיכרון על השולחן מחליפה אמו של שי מדי יום | צילום: אלינור פוקס

פרוסות עוגת השוקולד הבלגי המוצעת לאורחים נותרו במקרר ביתם של צבי ויהודית לוינהר, זכר לתקופה מרוכזת של חגיגות יום ההולדת לכמה מילדיהם ומנכדיהם ואות לתקופה הכואבת שמלווה אותם מדי שנה – ימי הזיכרון לשניים מתוך ארבעת ילדיהם.

שי לוינהר ז"ל, בעל לליאת ואב לספיר בת שישה שבועות באותה העת, היה רק בן 29 כשהמטוס הראשון של אל קאעידה פגע במרכז הסחר העולמי במנהטן. כמנהל בחברת הברוקרים המצליחה "קנטור פיצג'רלד", הוא ישב אז במשרדו בקומה ה-103 של המגדל הצפוני מבין מגדלי התאומים וכשקרס המגדל, נקבר תחת ההריסות עם שאר חבריו לעבודה.

בשורה בלתי נתפסת

עשר שנים אחרי, ומספר שבועות לאחר יום הולדתה העשירי של ספיר משחזר צבי אביו, את אותו היום: "כשחבר לעבודה שאל אותי על מטוס  שהתנגש במגדלי בתאומים ביקשתי שלא יתבדח בנושא, הרי בני מתגורר שם. לא הבנתי את גודל המאורע, אבל דיברתי עם שי בבוקר וידעתי שהוא נמצא במשרדו. האיי-מייל האחרון ששלח לנו היה טיוטה של קורות חייו. הוא תכנן לחזור לארץ ורצה שנחפש לו עבודה. רק כשהדלקנו את הטלוויזיה במשרד וראינו את המטוס המתנגש במגדל התאומים השני בפיצוץ אדיר, הבנתי שמשהו נורא מתרחש. נסעתי הבייתה והודעתי לאשתי שאני מנסה להשיג טיסה מיידית לארה"ב. כשהמגדלים החלו להתמוטט, יהודית כבר חזרה מעבודתה, 'ברגע זה איבדנו בן' - אמרתי לה. היא כעסה מאוד על המשפט הזה".

ביום שישי לפנות בוקר, שלושה ימים לאחר האסון, עלו יהודית וצבי על טיסה אל משפחתו של שי בניו-יורק. "כשהגענו נתקלנו בארץ אחרת, האווירה ברחובות הייתה שונה לחלוטין. יהודית נשארה לעזור לליאת עם התינוקת ואני צעדתי ברגל בחזרה למלון. במקום ניו-יורק המנוכרת, נתקלתי באנשים ישובים בשדרה, שרים שירים ומחלקים דגלים לעוברי אורח".

כשחזרו הזוג לוינהר לישראל עדיין לא נמצאה גופתו של בנם. "ישבנו בבית המומים, אך לא יכולנו לשבת שבעה. כעבור כמה שבועות פניתי לרב לאו להתייעצות. הרב קבע יום זיכרון ל-11 בנובמבר כדי שנוכל להמשיך בתהליך האבל הנהוג, אך יומיים לאחר שקבע את התאריך התבשרנו שגופתו של שי נמצאה. קברנו אותו בבית הקברות ירקונים שלוש פעמים, בכל פעם נמצאו חלקים נוספים", מספר צבי על נחמה פורתא, אך עבור משפחות אחרות גם נחמה זו אינה מובנת מאליה.

אלונה אברהם, בת 30 במותה, טסה לחו"ל לראשונה בחייה. היא עלתה על המטוס שנחטף והתנגש במגדל בו שהה שי - טיסה 175 מבוסטון, של חברת "יונייטד ארליינס", אך שרידי גופתה נמצאו רק שש שנים מאוחר יותר.

"ידענו שאלונה עלתה על הטיסה, אך תמיד נותרה התקווה שאולי בכל זאת היא עדיין בין החיים", מספרת מרים אמה. "במשך 6 שנים חיינו באי ודאות מסויימת. באותם שנים סירבתי ללכת לטקסי זיכרון, זה היה קשה מדי עבורי ולמעשה זה עדיין קשה לי מדי. רק לפני כשנתיים התחלתי ללכת לאירועים ההמוניים".

בקול רועד משחזרת מרים את אותו היום הגורלי, שהתרחש לפני עשור: "התקשרנו לחבר של אלונה שאותו הייתה אמורה לפגוש בארצות-הברית ולקרובי משפחה שאצלהם הייתה אמורה ללון, אך הם טענו שלא ידוע להם דבר. רק לאחר מכן התקשרה חברת התעופה להודיע שאלונה עלתה על הטיסה. בדיעבד התברר שהבשורה כבר הגיעה לאוזיהם של החבר ושל קרובי המשפחה, אך הם לא אזרו אומץ לבשר לנו על כך. אחיין שלי, בנה של אחותי, שגדל עם אלונה והיה קרוב אליה במיוחד קרע את חולצתו ועמד לקפוץ מהחלון, היינו צריכים לעצור אותו מלעשות זאת", היא מספרת. 

גן שי שהוקם בנווה מונסון לזכר הרוגי האסון ומשמש כיום כמרכז קהילתי | צילום: אלינור פוקס

כאדם דתי התקשתה מרים לקבל את האובדן הפתאומי: "בארץ לא הייתי מרשה לאלונה לעלות על אוטובוסים, אך לרגע לא העלתי על דעתי שדבר כזה יקרה בארה"ב", מספרת מרים ומוסיפה ש"בשנים הראשונות נהגתי ללכת להרצאות בנושא חיים אחרי המוות. לא הצלחתי לעכל את הבשורה ולהבין שאלוהים לוקח את הפרחים היפים ביותר בגן. היום אמונתי התחזקה, אך אני עדיין מעדיפה לא לדבר על הנושא. לא חודש, לא שנה, וגם לא עשור יכולים להקל על הכאב".  

הציפייה הארוכה לפיסת מידע על גורל בתה מביאה אותה להזהות מוחלטת עם הורים אחרים, המחכים לשובו של בנם כבר חמש שנים: נועם ואביבה שליט. " בנוסף לתפילותיי האישיות שלי אני מתפללת לגורלו של גלעד שליט מדי יום", היא מתוודה, "אני מזדהה עם הוריו בכל רגע ובכל שנייה ויודעת מה הם עוברים. ההבדל הוא שאת הבן שלהם כנראה עוד אפשר להציל".

- יצרת איתם קשר?
"הייתי רוצה, אבל כמו אנשים רבים שלא העיזו לבקר אותי והסתובבו אחורה כשעלו במדרגות ביתי, אין לי אומץ לעשות זאת.

גם צבי לוינהר וישי שפי, אחיו של חגי, שהיה בין ההרוגים הישראלים, מביעים את הזדהותם עם הורי שליט. "צריך להחזיר את גלעד בכל מחיר", אומר לוינהר, "הגראדים וההפצצות ממשיכים, אם או בלעדיי שיחרור האסירים פלסטינים שהפלסטינים מבקשים. אני מאמין שהוא יחזור, לא ייתכן אחרת."

מציינים עשור לאסון

ביום א' הבא (ה-12.9.11), יתייצבו הוריו של שי לוינהר בניו-יורק, כמו כמעט בכל שנה. אך הפעם יגיעו צבי ויהודית הנרגשים לטקס רשמי לציון עשור לאסון בו צבי ייקח חלק ויקריא שמות הרוגים מהאסון. ביום למחרת, בשעה 10:15 בבוקר, יבקרו באתר ההנצחה החדש ב"גראונד זירו" שיפתח בשלב הראשון למשפחות ההרוגים בלבד. באתר נבנתה כיכר ובה שתי מזרקות ענק מרובעות כזכר למגדלי התאומים שקרסו. על רצועת ברונזה מסביב לכל מזרקה נחרטו שמות ההרוגים במתקפות הטרור של ארבעת המטוסים החטופים של יום ה-11 בספטמבר 2001. מתחת לכיכר ייפתח מוזיאון שיעסוק באירועי הטרור.

גם ישי, אחיו של חגי שפי, יגיע לחנוכת אתר ההנצחה של האירועים. חגי, בן 34 במותו, הוזמן בבוקר ה-11 בספטמבר להרצות בכנס מנהלי בנקים בקומה 106 של מגדל התאומים הראשון שנפגע. עם פגיעת המטוס במגדל, בטרם קרס, התקשר חגי להפרד מאשתו סיגל ומהמשפחה, אך משפחתו מתקשה להתמודד את הפרידה עד היום. "חגי היה צעיר ממני בשנים רבות", מספר ישי בקושי רב, "הייתה בינינו אהבה גדולה ועד היום לא נפרדתי ממנו. רוחו מלווה ותלווה אותי כל עוד נשמה באפי".

ישי שפי, מוסיקאי וזמר ישראלי, מעיד על אחיו כי "מאוד אהב מוסיקה. הוא היה חבר של כבוד בפורום מצומצם שהאזין לשיריי החדשים בטרם יצאו לאור.וליווה אותי לעיתים קרובות להופעות. לפעמים, כשהיה זה אפשרי, אפילו ישב לצידי על הבמה ". בקונצרט לזכר הנופלים שייערך בכנסיית סיינט פיטר, שייערך בסופו של אותו השבוע (ב-17/9), תנגן התזמורת הפילהרמונית של צ'לסי בניצוחם של מת'יו אובין ויניב סגל את היצירה "רקיע הזהב", מתוך האלבום שהקדיש ישי לאחיו האהוב. בנוסף ינוגנו בקונצרט יצירות אחרות הקשורות בעיר ניו-יורק.

משפחתו של ההרוג הרביעי, דניאל לוין, תגיע גם היא לביקור בניו יורק באותם תאריכים. ללוין, אב לשני בנים וממקימי חברת ההיי-טק המצליחה "אקמאי טכנולוגיות", מלאו 31 כאשר עלה על טיסה 11 של "אמריקן ארליינס" מבוסטון ללוס אנג'לס בדרך לפגישות עבודה. לפי דו"ח ועדת הקונגרס, שחקרה את האירועים, נראה שלוין, קצין לשעבר בצה"ל, ניסה להתנגד לחוטפי המטוס שהתרסק אל תוך הבניין בו נכח חגי שפי.

רק אחת ממשפחות ההרוגים הישראלים לא תגיע השנה לאירועים בניו-יורק. "אני מאוד חוששת מפיגועים בתאריך הזה בארצות-הברית ובגללי כל המשפחה לא תסע", מספר מרים אברהם, אמה של אלונה. במקום זאת, תציין משפחת אברהם את המאורע באנדרטה לזכר הנופלים בירושלים, בעמק הארזים הסמוך לשכונת רמות.

השיר "הבטחות" בהקראת נתן זך: מתוך אלבומו של ישי שפי "גבר לא ידבר על כך" המוקדש כולו לאחיו ז"ל חגי שפי

בן לאדן חוסל – למי אכפת?

ברחבי ארצות-הברית חגגו את חיסולו של בן-לאדן בחגיגות ובדגלים, אך דווקא משפחות ההרוגים הישראלים כלל לא מתנחמוות במותו. "כשהרגו את בן-לאדן הייתי בדלאוור, לצורכי עבודה. כשיצאתי לרחוב ראיתי אנשים שמחים וצוהלים ברחובות. מיד החלו טלפונים של אנשים ששאלו מה דעתי על כךר ואמרתי 'מה אכפת לי?'אלפי חיילים אמריקאים מתו בגלל האידיוט הזה, אז שאני אשמח? בשביל זה נהרגו כל-כך הרבה חיילים? זה היה שווה? לפי דעתי לא .

גם ישי שפי, אחיו של ההרוג השלישי בפיגועי הטרור במנהטן, אינו מוצא במותו של בן-לאדן נחמה. "אולי ניתן לראות זאת כמעין סדר עולמי חדש, משהו שהיה צריך לקרות כבר מזמן".

החיים ממשיכים

אנדרטה בגן שי לזכר ההרוגים: שי לוינהר, חגי שפי, אלונה אברהם ודניאל לווין | צילום: אלינור פוקס

נמרץ ומלא חיים מגיע צבי לוינהר ל"גן שי". את הגן הקים עם אשתו יהודית ליד ביתם בנווה מונסון והוא משמש בימים אלה כמרכז קהילתי לילדים ומבוגרים כאחד. "בקלות ניתן לבלבל אותי עם אחד הילדים המשחקים פה בגן", הוא מתבדח, עד שקשה להעלות על הדעת שאותו גבר אופטימי ידע שכול כה רב בחייו. שמונה שנים לאחר שאיבד את בנו, מקור גאוותו, באסון הנורא ההוא בארצות-הברית, התמודדו צבי ויהודית עם מות בנם השני רז, שלקה בדום לב ונפטר בגיל 33. אם לא די בכך, ארבע שנים לפני מותו של רז, איבדו הזוג גם את אחת מנכדותיהם בטרגדיה נוספת. דנה, בתה של אחת משתי בנותיהם, לקתה בזיהום חמור כחודשיים אחרי היוולדה שהסתיים במותה.

"חיי התפצלו לשני מסלולים נפרדים. המסלול הראשון שייך לזיכרון ולשכול", מסביר לוינהר ומצביע על סלון ביתו הרווי בתמונות משפחה, תמונות הבנים שאיבדו, ומגלה כי  באחד מחדרי הבית, הקימה איריס שלושה קירות הנצחה: האחד מוקדש לשי, השני לרז והשלישי לנכדה דנה. "המסלול השני הוא המסלול בו חייבים להמשיך ולהנות מהחיים ומהמשפחה הנפלאה שיש לנו. כששי התגורר בארצות-הברית הוא נהג להתקשר אלי בכל בוקר (בשעון ניו-יורק) ושאל: 'אבא, מה הדבר הכי חשוב בחיים?' הוא חיכה עד שאומר 'אושר ובריאות', רק אז ניתק. אותו דבר עשה גם עם אמו. ואכן למדתי שאלה שני הדברים החשובים ביותר בחיים".

בין משפחות אברהם, שפי ולוינהר נרקמו יחסים קרובים. "את משפחת שפי הכרתי עוד לפני ספטמבר 2001", מספר צבי, "אך הקשר שנוצר בין שלושת המשפחות כיום הוא קשר שונה. מדי שנה אנו מתראים בנסיבות מצערות, קשר השכול קשר בינינו".