הסופר הצ'כי הדגול פרנץ קפקא כתב בתחילת המאה העשרים כי "כל תושב בפראג הוא שליש צ'כי, שליש גרמני ושליש יהודי". מאה שנה מאוחר יותר וסביר כי לא תמצאו יהודים רבים בצ'כיה, מה שהופך את סיפורו של פרופסור תומאש נובוטני למדהים אף יותר. נובוטני נולד בפראג בשנות ה-50 וגדל בשכונה שלפני השואה הייתה ברובה יהודית ושכן בה היכל הספורט "הגיבור", בית ספר וכן בית הקברות היהודי של העיר. התושבים היהודים שעדיין חיו בשכונה בתקופה זו הסתירו את זהותם, "כולם ידעו מי הם, למרות שהם לא דיברו על זהותם בפומבי, זה היה עדיין קרוב מדי לשואה", מספר נובוטני.

"כשהייתי בן ארבע בא לשחק איתנו ילד שגר בסמוך לבית הקברות" הוא נזכר, "חלק מהילדים נמנעו מלשחק איתו ולחשו זה לזה מילה שלא הבנתי. רצתי לאמי והיא קראה לילדים האחרים טיפשים ודחקה בי לחזור ולשחק איתו". רק שנים מאוחר יותר הבין נובוטני שהמילה שאמרו הילדים היא "יהודי" והחוויה נחקקה בזיכרונו כמקרה הראשון בו היה עד לאנטישמיות. הוא נזכר כי עד סוף חייה היה מונח על שולחנה של אמו תצלום של חברתה הטובה שנרצחה בשואה וכי היא הייתה משתפת אותו בזיכרונות רבים על חבריה היהודים מאותה תקופה שרבים מהם היו קולגות של אביה.

לאירועים אלו הייתה השפעה מכרעת על מסלול חייו של נובוטני, שסיים לימודי דוקטורט בכתבים יהודיים תוך התמחות בשפה העברית ובמקביל ניגן בקרן יער ולמד בקונסרבטוריון בפראג קומפוזיציה וניצוח. "כשראיתי את התנ"ך בעברית בפעם הראשונה עלתה בי תשוקה גדולה להיות מסוגל לקרוא ולהבין אותו", הוא משתף, "הקסים אותי איך קריאת התנ"ך בעברית פותחת בפניי את משמעות הפסוקים".

תומאש נובוטני (צילום: Kateřina Drnková)
עברית דרך שירים | צילום: Kateřina Drnková
עם זאת, ללמוד עברית בצ'כוסלובקיה בתקופה הקומוניסטית לא הייתה משימה פשוטה. היחסים בין ישראל למדינה הקומוניסטית היו מורכבים, לא היו קורסים או ספרים בעברית ואין מה לדבר על טלוויזיה ושידורים בינלאומיים. "המרצה שלנו היה צריך לכתוב את הטקסטים בשבילנו באמצעות מכונת כתיבה ישנה", מספר נובוטני, "כך התפתח אצלי הרגש שכל אות של האלף-בית העברי היא נדירה ויקרה".

כשהחל בסוף שנות ה-90 ללמד באוניברסיטה של אוסטראבה זכה לשלב את שתי אהבותיו הגדולות: עברית ומוזיקה. בהמשך הוקמה מקהלת בנות, כולן סטודנטיות של נובוטני, שהופיעו עם השירים שלמדו וזכו להצלחה גדולה עם הופעות בכל העולם כולל בפסטיבל המוזיקה הבינלאומי של פראג ב-2004. כיום הוא מנהל את מקהלת הגברים "נוח" אשר מעניקה חידושים לשירים חסידיים. המקהלה הופיעה לאחרונה בפסטיבל הפולקלור הגדול ביותר בצ'כיה וזכתה במקום הראשון מתוך 148 מקהלות אחרות. שמה של הלהקה לקוח מהמושג "בני נוח", כינוי יהודי שניתן למי שאינם יהודים. אנשי הלהקה מוסיפים כי ברצונם גם ליצור תחושה נעימה ונוחה אצל מי שמאזין למוזיקה שלהם. במהלך החודש הקרוב אף יגיעו ד"ר נובוטני והמקהלה להופיע בישראל. 

תומאש נובוטני (צילום: Jan Sieber)
פרופ' נובוטני משתף פעולה עם קהילות יהודיות בצ'כיה | צילום: Jan Sieber
"תחיית השפה העברית היא דבר מדהים" מדגיש נובוטני, שביקר בישראל פעמים רבות ולאחרונה אף נאם באוניברסיטת בר-אילן. לאחרונה אף נאם בכנס "מי אני? שיר ישראלי" שנערך באוניברסיטה. "גם השפה הצ'כית כמעט מתה לפני 300 שנה, וכמו העברית, החלו אנשי חזון להחיות אותה על-ידי הדפסת ספרים, עיתונים והמצאת מילים חדשות. ממש אליעזר בן-יהודה בגרסה הצ'כית". בנוסף לעבודתו כפרופסור ומנהל המקהלה הוא גם מלמד עברית בקהילה היהודית המקומית ואף מנגן באירועיה התרבותיים.

בכל ביקור של נובוטני בישראל הוא מתרגש מחדש. "כשאני מגיע לארץ, נכנס לחנות ורואה הכול בעברית אני מרגיש בגן עדן", הוא מספר, ומעיד כי הקסם הגדול בעיניו הוא שהשפה הקדושה משמשת גם לשיח יומיומי. נובוטני נזכר כי באחד מביקוריו האחרונים היה גשם חזק ונעליו נרטבו לחלוטין. "היה לי עיתון בעברית, אך לא יכולתי להכניס אותו לתוך הנעל כדי שתתייבש. עדיין מדובר בשפה מקודשת בעיניי". 

תומאש נובוטני (צילום: Jan Sieber)
קשר מילדות עם היהדות | צילום: Jan Sieber
סיפורו עדיין מפתיע רבים ומעורר דיון בעיקר כאשר הוא מגיע לשדה התעופה בתל אביב. "אני לא יהודי, לא התגוררתי כאן מעולם ואין לי קרובי משפחה כאן." הוא אומר, "אז לשאלה המתבקשת כיצד אני יודע עברית אני פשוט עונה שקראתי לאחרונה שלמידה של שפות היא שיטה מצוינת להילחם באלצהיימר. אז אני החלטתי ללמוד עברית".

>> איך משפיעה נבחרת ישראל בקראטה על העולם הערבי?
>> מי אחראי באמת למה שקורה בפייסבוק?