בחרתי לצאת למסע. מסע ישראלי, יהודי, ציוני ואישי. למה? כי אכפת לי. אכפת לי ממה שקורה במדינה ובחברה בה אני חיה, החברה הישראלית. החיים בגלות כילדה השאירו חותם מאוד גדול אצלי. אני זוכרת את המאמץ הענק של ההורים לשמר ולחזק את החיבור ליהדות ולישראליות בחיי היומיום. היה לנו טוב שם, בסאו פאולו. היינו פעילים במסגרות השונות שהקהילה הציעה והרגשנו שייכים. להוריי היה עסק מצליח של מזון ובאמת שעל פניו לא הייתה "סיבה" לעזוב. מלבד ה-סיבה: ציונות ועלייה. ההורים שלי בחרו לחיות את חייהם בארץ ישראל, ולהבטיח ככל הניתן את ההמשכיות כאן, בארץ הזאת.

כשליחה חזרתי בעצם למדינה שבה הסיפור שלי התחיל. אחת הסיבות שבחרתי לצאת לשליחות הארוכה של הסוכנות היהודית היא המחויבות כאזרחית ועולה ותיקה להעניק לחברים בקהילות היהודיות את המעט שאני קיבלתי בקהילה של סאו פאולו. להיות הגשר שמביא את ישראל ליהדות התפוצות, שמקרב לבבות ומחזק זהויות - זוהי זכות והתרגשות גדולה מאוד עבורי לקחת חלק בארגון שדואג לטפח כל קהילה יהודית באשר היא.

בישראל גדלתי והתחנכתי ביישוב הצפוני פוריה עילית. מעל ל-12 שנים גרנו בשכנות למשפחת שאול, שבנה אורון הוגדר על ידי גורמים צבאיים ומדיניים לאחר מבצע "צוק איתן", כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. כל יום אני חושבת עלייך אורון. זה לא משנה איפה אני נמצאת, התמונה שלך נמצאת על הדלת של המקרר שלי, על המחשב הנייד ומולי במשרד. כל כך הרבה השתנה מאז שהלכת. יחסי השכנות בינינו תמיד היו קרובים ומשפחתיים ומאז המלחמה הקשר הלך והתחזק, ואתה חסר מאוד.

3 שנים לנפילתו. אורון שאול ז
אורון שאול. שכן שהיה גם חבר | צילום:

המשפחה של אורון הייתה מעורבת בתהליך השליחות שלי מההתחלה ושהרגשתי הרבה פרגון ודאגה מצידם. אחד הדברים הראשונים שארזתי במזוודה היו הסטיקרים והחולצות עם התמונה שלך, אורון. הרצל, אבא שלך ז"ל ארז לי אותם יפה. ישבנו בפינת האוכל כהוא בראש השולחן ואני לידו. זה ניחם אותו לדעת שעד לקצה השני של העולם סיפורו יזעק.

מעבר למקום האישי אני מרגישה מחויבות כאזרחית לספר עליך ועל המשפחה האצילית שלך בכל הזדמנות. להרגיש את החיבור שנוצר בינך לבינם, מבלי שתכירו. אורון - אתה חדרת לעוד כל כך הרבה לבבות ובתים.

לצערנו הרב, כאב הלב הכריע את אבא שלך, ממנו שאבנו כוחות ותקווה. אני מחכה להיכנס לבית שלך ולראות את הרצל יוצא לסיבוב עם קאי, מגיע עם חיוך ענק וצנצנת חמוצים ופשוט מפזר תחושה אמיתית שהכל יהיה בסדר. התפילה המיוחלת שתחזור ושנראה ימים טובים יותר, משותפת כעת עם אנשים רבים.

והכאב הזה מלווה אותי בשליחות, ונותן לי כוח לעשות כמה שאני יכולה עבור ישראל. מהי השליחות בשבילי השליחות בשבילי זה לשבת עם ילדים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, כמו למשל עם בנים ובנות בקורס של בר ובת מצווה או פעילים של תנועת הנוער ה"בונים דרור", וליצור איתם משמעות ורלוונטיות בין זיכרון קולקטיבי, דת, ערכים ומסורת - ובין חיי היום יום. ביחד, אנחנו מדברים על ציונות ועל הגוונים הרבים שיש ביהדות. אנחנו יוצרים קבלות שבת משותפות ואני נותנת הזדמנות לכל הילדים להיות אמא ואבא של שבת.

לאה השליחה בברזיל
כשליחה, חזרה למדינה בה הכל התחיל. לאה טבול | צילום: באדיבות המצולמת

אני מרגישה כאן את הכיף וההתרגשות בלשחק שוב חמש מקלות, חמש אבנים, הנחש בא ודג מלוח. לשיר ולרקוד איתם שירי חגים וארץ ישראל. שליחות זה לא להפסיק לחשוב. בתוך כל הלו"ז המטורף של ישיבות, בניית תכניות, תנועת נוער, פוסט תנועות נוער, פסטיבלים ואירועים קהילתיים, אני מנסה לייצר קסם. זו אותה אווירה מיוחדת בשעות אחר הצהריים של יום שישי וערבי חג, אחרת, זה יאבד כאן.

שליחות בברזיל היא קרנבל והתענגות על החופים הכי יפים שיש. זו הציפייה של הקהילה שתדעי לרקוד ריקודי הורה, לעשות קרב מגע ולא תשכחי את סדר התפילה או העמודים בסידור בעל פה. בשליחות אני מתכננת פעילויות לחנוכה כשברקע אורות חג המולד. לפעמים אני מוצאת את עצמי יוצאת לפאב ותוך כדי עושה הסברה לאנשים שהכרתי לפני שתי דקות, אחרי שגילו שאני ישראלית. 

שליחות זה גם געגוע מתוק ועצום הביתה. כי המרחק מהבית והמשפחה הוא לא קל, מלא בהרבה מצבי רוח ורגשות בשנה אחת גדושה. אפס אנד דאונס ושוב ושוב. לא ידעתי איך להתמודד עם זה בהתחלה עד שפשוט הבנתי שזה חלק חשוב מהתהליך, וכל מי שגר ועובד בחו"ל מבין למה אני מתכוונת. אז היו לי הרבה שיחות סקייפ עם הבית ושיחות עם האנשים הכי קרובים אלי בקהילה ובכיתי די הרבה. אבל היי - צחקתי וחייכתי לרוב.

בתוך כל העבודה הקהילתית והאירועים היהודיים ייסדנו השנה את הבייבי של השליחות: קבוצת הצעירים "זהות". מטרתה ליצור מפגשים עבור סטודנטים צעירים שאין עבורם מסגרת קהילתית ספציפית לאחר גיל התנועה. דיברנו על אקטואליה פוליטית וחברתית, הזדמנויות בארץ ועתיד הקהילה המקומית. התאהבנו בארץ ישראל מחדש ובאותה מידה לא עצמנו עיניים מול שאלות או ביקורות כלפי עוולות וחוסר צדק שמתרחשות במדינה.באוגוסט אירגנו את אחד מהאירועים המרתקים ביותר בעיני; מפגש מרגש עם ניצולת שואה המתגוררת בברזיל אשר כתבה ספר והייתה חברת ילדות של אנה פרנק. חברי קהילה ואנשים מחוצה לה הגיעו לשמוע עדות חיה ולרכוש את ספרה.

לאה השליחה בברזיל
שליחות בברזיל היא קרנבל | צילום: באדיבות המצולמת

קהילת רסיפה, המלאת חיים קיבלה אותי בחיבוק עצום. אחרי שנה גדושה ומספקת אני מרגישה חלק. זוהי קהילה חמה ואמפתית שמפגישה מסורת וחדשנות כאחד, פועלת באופן מתמיד לחיזוק ושימור הציונות והיהדות ובאמת אוהבת את ישראל. יצאתי לשליחות וחיזקתי שורשים, שלי ושל אחרים. ועכשיו? עכשיו אני חוזרת עם ארגז ענקי של חוויות ורצון להמשיך בעשייה משמעותית בארץ שלנו. ארץ ישראל. כי היא, הבית האמיתי שלי. 

***

לאה טבול (27), נולדה בברזיל, לאם ברזילאית ואב ישראלי. התחנכה בקהילה היהודית בעיר סאו פאולו ובגיל 7 עלתה לארץ יחד עם משפחתה. ברחבי דרום אמריקה משרתים כ-30 שליחי ונציגי הסוכנות היהודית במסגרת פרויקט שליחות ארוכה, קהילתית, תנועתית ושנת שירות, זאת בשיתוף עם ארגון הפדרציות העולמי וקהילות מקומיות, הפועלים לחיבור בין קהילות יהודיות בחו”ל לישראל כחלק מהזהות היהודית שלהם.

שליחות קהילתית זו של לאה, היא ראשונה מסוגה מטעם הסוכנות היהודית באזור דרום אמריקה וראשונה במבנה השותפות שלה. התוכנית מתבצעת בשיתוף עם ארגון הגג של הפדרציות היהודיות במדינה (CONIB) הרואות חשיבות רבה בשליחות יהודית - ציונית באזור. כמובן שגם הקהילה עצמה שותפה לשליחות זו.

תודה רבה לשלומי אדלשטיין והילה הילארי כץ על הסיוע בהכנת הכתבה