1. אסקימו
הרבה לפני מה שהיום קוראים לו ארטיק קרח, ובטח לפני שחגגנו על טעמים של הביוקר כמו דובדבן, מישמש או אננס, היה לנו כאן את האסקימו. תענוג קריר בטעם מלאכותי (מהזן המפוקפק) ששלט בשנות החמישים והשישים בקיץ הישראלי. האסקימו היה קרטיב מרובע או עגול בטעמים ייחודיים כמו מנטה (טעם שלחלוטין יצא מרפרטואר הקרטיבים הישראלי, וחבל), לימון, טעם כללי של פירות והמוזר מכולם - במבליק. כן, כן, אנחנו מתכוונים לליקריץ. היה קרטיב בטעם הזה. גם לנו קשה להאמין.

אסקימו פרויקט עצמאות (צילום: באדיבות הוצאת כתר, ציור בינה גבירץ שטקלס, יחסי ציבור)
אסקימו. הסרט אסקימו לימון? זה עליו | צילום: באדיבות הוצאת כתר, ציור בינה גבירץ שטקלס, יחסי ציבור

2. ארטיק
עבור רבים, ארטיק הוא שם גנרי, אבל אלה שזוכרים את הארטיק המקורי משנות החמישים והשישים יודעים שמדובר בכלל בשם של שלגון מלבני בציפוי שוקולד ומילוי של גלידה חלבית שמנמנה, עטוף בנייר כסף דקיק. הארטיק היה להיט בקרב בני נוער בתקופת הצנע, ליקוק מתוק בתקופה שלא אפשרה רבים כאלה. היצרנית היתה גם בין הראשונות שיזמו תחרויות רבות שהלהיבו את הילדים והמתבגרים, אולי אפילו יותר מהארטיק עצמו. מוצר נוסטלגי ואהוב, שמקבל חותמת של מתיקות בצורת דמות אסקימוסי מחויך אוחז בארטיק, שליוותה את המוצר.

ארטיק פרויקט עצמאות (צילום: באדיבות הוצאת כתר, ציור רולי, יחסי ציבור)
ארטיק. אנחנו פה בשביל האסקימוסי | צילום: באדיבות הוצאת כתר, ציור רולי, יחסי ציבור

3. ארטיק שוקו-בננה
בין אם אתם קונים אותו מגזלן בחוף הים או במכולת השכונתית, מדובר בקלאסיקה ישראלית שמשלבת באופן מענג ומלאכותי בין בננה לשוקולד. נכון שיש שלגונים טובים ממנו כיום, נכון שהטעמים שלו סינתטיים בצורה קיצונית ומרקם הצימקאו שלו נדבק לחך, אבל אי אפשר להתחרות בזיכרונות ילדות ובאושר שהציף אותנו כשלקחנו ביס שוקו-בננה מתוק, מתוק מדי, ואכלנו את הקיץ. למען השם, אפילו הוציאו מהדורת גלידוניות שוקולד-בננה, מה אומר קלאסיקה ישראלית יותר מזה?

ארטיק שוקו בננה פרויקט עצמאות (צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב)
טעם בננה מלאכותי, אבל נוסטלגי. ארטיק שוקו בננה | צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב

4. בירה נשר
נכון, מדובר ברשימה שרוב רובה מוצרי מזון, אבל אי אפשר שלא להתייחס למותג הבירה התעשייתית הראשון בארץ, שסביבו צצו ביטויים בלתי נשכחים כמו "מה הקשר? בירה נשר" והוא לגמרי חלק מהאתוס הישראלי. בירה נשר החלה את דרכה עוד לפני מדינת ישראל (בשנת 1936), וליוותה את הסצנה הקולינרית המתפתחת של המדינה לאורך כל שנות קיומה. לשמחתינו, גם אחרי 70 שנים של דרך משותפת, ובניגוד לרבים מהמותגים המוזכרים כאן, הבירה השחורה הנהדרת והעשירה של בירה נשר עדיין נמכרת ברחבי הארץ, ולא בקטע נוסטלגי; בירה נשר רלוונטית תמיד (אבל להגיד "מה הקשר – בירה נשר" זה כבר ממש פאסה).

אין תמונה
בירה נשר. נשארה רלוונטית

5. במבה
מה כבר אפשר להגיד על במבה שלא נאמר? החטיף הישראלי הנמכר ביותר שאין ישראלי שלא גדל עליו, שבזכותו אחוז הילדים האלרגיים לבוטנים בישראל הוא הנמוך בעולם ושכל ישראלי בחו"ל הכי מתגעגע אליו. בתחילת שנות ה-90 ניסו להחליף לבמבה את האריזה לאריזה ממותגת יותר, אבל המוני אנשים דרשו לקבל את האריזה המקורית בחזרה. הלחץ השפיע וכך, מאז ועד היום, נמכרות זו לצד זו שתי השקיות, כשיש מי שמתעקשים שאחת טעימה להם יותר משניה, למרות שבחברה שבים ומבהירים שאין שום הבדל בין שני הסוגים. אם חשבתם שנדבר פה גם על הבמבה האדומה או על שלל הגרסאות הממולאות של השנים האחרונות טעיתם, כי במבה אוכלים רק ככה, רגילה, כמו שאלוהים התכוון.

אין תמונה
במבה. אין עוד מלבדה


6. בננית
בואו נדבר רגע על טעם-בננה. לא טעמו של הפרי, אלא טעם-בננה: למעשה, כל קשר בין טעם-בננה לטעם של, ובכן, בננה – הוא מקרי בהחלט. אין טעם מלאכותי רחוק יותר מהמקור שלו, ובכל זאת חטיף הבננית הצליח לשרוד עד היום, והוא נמכר (או לפחות מוצג למכירה, מי קונה את זה?) בלא מעט פיצוציות. על מה אנחנו מדברים בכלל? מדובר בקצף שמזכיר מרשמלו, רק רך יותר ולעיס פחות, בטעם המכונה בננה ובצבע צהוב בוהק, מצופה בשכבת שוקולד דקה. מתוק בטירוף, מלאכותי בטירוף וטעים בטירוף. יש גם גרסה בטעם תות, אבל אנחנו מעדיפים שלא לדבר עליה.
אין תמונה
בננית. אל תשפטו, אנחנו מתים על זה

7. ג'וסי לוסי
ילדי המפתח של שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, בדיוק השנים בהם המיקרוגל הפך לחברו הטוב של כל ילד עם הורים עובדים, זוכרים בוודאי את הנקניקיות האלה. הנקניקיות של ג'וסי לוסי היו מגיעות כבר קומפלט עם הלחמנייה (והיתה גם גרסת המבורגר) וכל מה שנשאר זה לחמם אותן 2-3 דקות במיקרוגל וליהנות (אוקי, ליהנות זו מילה גדולה) מנקניקיה שהביס הראשון ממנה לוהט, הביס השני כבר קר והביס השלישי קשה כאבן.

8. ג'מייקה
מתישהו בשנות השבעים והשמונים רום היה כנראה סימן ליוקרה או לפחות לטעם טוב, כי כמויות השוקולדים והחטיפים בטעם הזה באמת שברו שיאים. שוקולד ג'מייקה הגיעה בטבלה של קוביות ממולאות בקרם נוזלי בטעם רום, שרוב הזמן היה נוזלי מדי ותמיד לכלך את הבגדים, אבל משהו בטעם, שאיכשהו הרגיש גם קוקוסי, לקח אותנו למחוזות אקזוטיים ומפתים, שהיה שווה להתלכלך בשבילם. מאז שהוא ירד, נשארו לנו רק כדורי השוקולד הקטנים ממולאי הרום שאפשר לקנות במשקל, כדי להזכיר לנו מעט את הטעם ההוא.

9. גלידה בקרטון
עוד לפני שהיו לנו פה גלידות שמנת במיליון טעמים ותוספות מושחתות היתה לנו הגלידה בקרטון - מלבן גלידה פשוטה שהגיעה ארוזה בתוך קרטון דק. לחלץ את הגלידה מהקרטון היה עסק לא פשוט, ולכן ברוב הבתים השתרש המנהג של "ניסור" האריזה עם סכין לחם משוננת, וכל אחד קיבל פס של גלידה עם קרטון מסביבה. מי שלא אהב את טעמי השוקו וניל הבסיסיים היה יכול להתפרע עם טעם פונץ' בננה צבעוני, טעם פיסטוק מוקה סולידי יותר או טעם תות לימון שרק הגדולים אהבו, או ילדים משונים מאוד.

אין תמונה
גלידה מקרטון. סכין הלחם באה לעזרה


10. גלידה חמה
הגלידה החמה, שהיא משהו בין גלידה (בצורה) לקרמבו (במהות), נכנסה לחיינו כבר בשנות החמישים, כנראה בתור תחליף גלידה לימי החורף – ומאז ועד היום היא מלווה אותנו נאמנה. מדובר למעשה בקציפת חלבונים מתוקה, המזולפת לתוך גביע גלידה ומצופה בשוקולד, והמהדרין מוסיפים גם סוכריות צבעוניות. לא ברור מה סוד חינו של הממתק הזה, אבל המציאות מוכיחה שילדים ממשיכים לנהות אחריו, וזה מה שחשוב (ואגב, אנחנו מזמינים אתכם להכין גלידה חמה בבית).

גלידה חמה פרויקט עצמאות (צילום: By SpiderMum, wikimedia, יחסי ציבור)
גלידה חמה. בגלל החורף הסוער בישראל | צילום: By SpiderMum, wikimedia, יחסי ציבור

11. גלידוניות
הן קטנטנות, הן ממכרות, והן הרסו לנו את החיים בגדול. אי אפשר לאכול רק אחת או שתיים או שבע הרי. מדובר בממתק האירוח המושלם - אם זה מאנץ' לחברים סטלנים או פינוק לנכדים, זו גלידה שכולם, אבל כולם, אוהבים. ולא, זה לא בגלל הטעם המשובח (שבואו נודה, אין לה), זה בעיקר הגודל המושלם הזה שבא ביחס הפוך למתיקות: כמה קטנה, ככה מתוקה. מי יכול לסרב לה? לא אנחנו, זה בטוח.

גלידוניות פרויקט עצמאות (צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב)
קטנטנות וממכרות. גלידוניות | צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב

12. גליליות
לא חשוב אם אתם מהאנשים שקוראים להם בשם הכללי גליליות או בכלל רולעדין (על שם המוצר המיתולוגי, בכור הז'אנר) - אתם בטוח שומעים עכשיו בראשכם את הרעש המתפצח והמאוד ספציפי, צליל מושלם שיש רק לביס מגלילית. הגליליות היו סמל סטטוס והגיעו במארז קרטון לבן ופורמאלי (שהשתנה מעט במהלך השנים), קצת כמו בונבוניירה יוקרתית. מילוי הקרם האגוזי וציפוי הוופל העדין הם שעושים את הגליליות לקלאסיקה שהן, ואנחנו לא בטוחים אם זה בגלל שהן כל כך טעימות או פשוט כי סופר כיף לאכול אותן - אבל חבילת גליליות תמיד תהיה הראשונה להתחסל, בכל ארון ממתקים נתון, בכל זמן.

גליליות רולעדין פרויקט עצמאות (צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב)
גליליות. מתחסלות לפני שתספיקו להגיד גליליות | צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב

13. ג'לית
הגרסה הישראלית לסוכריות הג'לי בינס הכל כך אמריקאיות היו בעיני חלקנו הדבר הכי טוב בכל משלוח מנות של פורים. בניגוד להמון סוכריות בטעמי "פירות" שלא באמת היה להן טעם של כלום, סוכריות ג'לית התהדרו במיטב הטעמים המלאכותיים של הפירות עצמם. המרקם הרך שלהן, עטוף בשכבה טיפונת עבה יותר, אהוב עלינו במיוחד עד היום. ועם כל הכבוד לטעמי הפירות (טעם אננס לבן, אנחנו אוהבים אותך לנצח!) מלכת השקית היתה הסוכריה החומה, בטעם קולה. היתה רק אחת כזאת בכל שקית, ומי שזכה בה – קנה את עולמו ברגע, לפחות לרגע.

אין תמונה
ג'לית. אין כמו טעם קולה

14. דבאייל
חטיף חומוס מטוגן ומתובל, שמגיע בצורת תולעים (ממש כמו ביסלי פלאפל) והוא מלוח, קצת חריף ומאוד מאוד ממכר. גם הדבאייל נזלל בארץ כבר יותר מ-60 שנה; בהתחלה הוא נמכר בגרסה ידנית, שהוכנה במקום בעזרת מטחנת בשר, ואחר כך בגרסאות תעשייתיות ארוזות מראש. היום אפשר להשיג את הדבאייל בכל חנויות הפיצוחים, ואנחנו ממליצים מאוד לעשות זאת.

אין תמונה
דבאייל. זה החטיף הכי טעים שאתם לא מכירים

15. דניאלה
לכאורה - עוד מעדן חלב, ואפילו לא אחד מהכוכבים המקומיים (נגיע אל אלו בהמשך), אבל האמת היא שכל מי שנתקל באריזה המעט ארכאית וטעם את הדניאלה, התקשה לשכוח את קציפת הגבינה האוורירית הנעימה והכל כך כיפית הזאת. איכשהו, דניאלה מתאימה לילדים ולמבוגרים כאחד: הקטנים מרגישים כמו מבוגרים לרגע עם העיצוב הלא-מתיילד וטעם הווניל המאופק, והמבוגרים חשים כי מדובר במעדן חלב מתוחכם ובוגר יותר (לא פלא, כשהפרסומת הזכורה ביותר של המותג כללה את המשפט השובב: "כשרותי איננה בבית אני חוגג עם דניאלה"). בעידן של יוגורטים במיליון טעמים ואינספור מעדני חלב מקושקשים וממותגים, מזל שעדיין אפשר למצוא גם דניאלה בסביבה.

אין תמונה
דניאלה. גם לגלדולים, גם לקטנים

16. ופלים מן
חברת רוקחמן, העומדת מאחורי הוופלים המיתולוגיים, הוקמה כבר בשנת 1954 ומאז ועד היום מייצרת את הטובים והטעימים שבוופלים הארצישראליים. בניגוד לחברות אחרות, שמגוונות ומחדשות חדשות לבקרים, הוופלים של מן הם מוצר יציב, ששומר על איכותו ועל מיקומו בראש טבלת האפיפיות. רבים אינם יודעים זאת, אבל לצד ופלים שוקולד וופלים לימון נהדרים מייצרים בחברה גם ופלים במילוי קפה, וניל וחלבה, ופלים מחיטה מלאה וכמובן את המוצר הנעלה מצופה (ע"ע).

אין תמונה
חטיף פאב. מזכיר לכם משהו?

17. זיפ
ילידי שנות השמונים וכאלה שגדלו כאן במהלכן בוודאי זוכרים את מארזי הפח (מישהו שמר? זה וינטג'!) של זיפ, אבקה להכנת משקה קל בטעמים כמו תפוז, לימון או פטל. אין לנו הרבה דברים טובים להגיד על הטעם של אותה אבקה סינטטית שהכילה בעיקר סוכר וחומרי טעם וריח, אבל נוסטלגיה היא נוסלטגיה, והזיפ היה הצלחה מסחררת שסחפה את ההמונים. אגב, עם כל הכבוד – זיפ לא היתה האבקה הראשונה בשוק: לפניה, עוד בשנות השישים, שלטה כאן אבקת הגזוז תססן, שישי הטוענים שממנה התפתח הזיפ. 

18. חטיף פאב
בעולם כולם מכירים את החטיף הזה בתור חטיף בטעם בייקון, אבל בארץ הקודש שיווקו אותו כמובן בתור פאב - החטיף המעושן. אז השם השתנה, אבל הצורה נשארה באופן מובהק צורה של בייקון בלתי כשר בעליל, ולא, לא רק אתם פספסתם את זה; באותן שנים הבייקון לא היה נפוץ במיוחד בישראל, וכולנו נפלנו בפח ולא ידענו שהחטיף הממכר, עם הטעם המאוד מעושן שמזכיר משום מה בשר, אמור באמת להיות בטעם בשר. מתישהו בשנות ה-90 החטיף הזה נעלם, ומאז אין בישראל חטיף עם טעם דומה.

אין תמונה
חטיף פאב. מזכיר לכם משהו?

19. חמש חמש
החיבור (שיווקי, תרבותי, בריאותי – כבר קשה להגיד) שבין חלב לילדים הוא עז כמו החיבור בין מילואימניק וקפה שחור. תצלומים נוסטלגיים של בקבוקי זכוכית שקופים מלאים בחלב של תנובה שבהם אוחזים בהנאה ילדים מלווים אותנו כבר משנותיה הראשונות של המדינה, אבל אם חשבתם שמשקאות החלב למיניהם הם המצאה של השנים האחרונות – אתם טועים. מזמן מזמן היתה לנו את סדרת המשקאות חמש חמש מבית מחלבת טנא נגה. בין הטעמים של משקאות החלב הללו ניתן היה למצוא חלב בטעמי תפוזים, תותים ומנטה, וגם בטעמים סולידיים יותר כמו שוקו. למקרה שתהיתם - כל טעם היה בצבע שמתאים לו - מכתום ועד ירוק. נשמע מוזר עד דוחה? תפסו לשיחה מישהו שניסה את המשקה, והוא ללא ספק ייזכר בו בערגה.

חמש חמש פרויקט עצמאות (צילום: באדיבות הוצאת כתר, ציור דב כהן, יחסי ציבור)
חמש חמש. לחזור אחורה בזמן ולנסות את הירוק, זה החלום שלנו | צילום: באדיבות הוצאת כתר, ציור דב כהן, יחסי ציבור

20. טוויסט
אין חטיף ישראלי שנוי במחלוקת כמו הטוויסט הוותיק. חטיף הוופל עם שכבות הקרמל נחשב בעיניי רבים למעדן אמיתי, ובעיני רבים לא פחות למוצר מוזר שלא ברור איך ממשיכים למכור אותו. אותם שונאים טוענים שהוא מזכיר בטעמו ופל עבש וישן במיוחד, אז הרשו לנו לנצל את הבמה ולהסביר שזה פשוט השכבות שלו שמתרככות, כתוצאה מהקרמל. אגב, ממש לפני כמה חודשים יצאה גרסה חדשה למוצר, שבה שכבות הוופל נשמרות פריכות, אבל יש לנו הרגשה שחובבי הטוויסט אוהבים אותו דווקא בזכות הטעם והמרקם יוצאי הדופן, ואין להם שום צורך בחידוש הזה.

אין תמונה
טוויסט. המרקם המוזר עושה את ההבדל

21. טורטית
חטיף שממלא את חלל החדר בניחוחות אגרסיביים עוד לפני שננגס ביס אחד - הוא חטיף שחייבים לשים לב אליו. הטורטית היא בעצם ופל ממולא די פשוט, יש רבים מסוגה, אבל מה שמייחד אותה זו כמות עצומה של תמצית רום מלאכותית. בזכות התוספת הזו הטורטית היא שנואה ואהובה בו זמנית, ובעוד במשך לא מעט שנים היא דעכה לה לאיטה, דווקא בעשור האחרון יוצאים עוד ועוד מוצרי שוקולד בטעם טורטית, והטורטית עצמה חזרה להיות משהו שלגיטימי לקנות בקופה של הסופרמרקט.

אין תמונה
טורטית. הצליח לעשות סוג של קאמבק

22. טייגר
פעם כמעט כל חטיף ישראלי היה חיקוי מקומי לחטיף אמריקאי אהוב; מין תקופה שכזאת. גם חטיף הטייגר נולד כגרסה הישראלית לחטיף Lion של נסטלה (אפילו השם דומה) אבל איכשהו הצליח להגיע עמוק יותר ללב שלנו, יותר מחטיפי-החיקוי האחרים, ובוודאי שיותר מהמקור. מדובר בחטיף ששילב שוקולד, קרמל ופצפוצי אורז, טעים טעים, אבל לא ממש נגיש; לטעמינו דווקא חוסר הנגישות, העובדה שלא בכל קיוסק ניתן היה למצוא אותו, העניקה לו הילה של "מיוחד", ובכל זאת - זה לא הספיק, והטייגר ירד מהמדפים לפני שנים, לבלי שוב.

אין תמונה
טעמי. מלך הפיצוציות הבלתי מעורער


23. טעמי
בסקרים שאנחנו ערכנו בקבוצת הפייסבוק שלנו "מי כבר טעם?", הטעמי יצא המנצח הגדול בגזרת חטיפי השוקולד הישראליים. תגידו שהפרזנטור ז'וז'ו חלסטרה עשה עבודה טובה של מיתוג הציווי "תביא לי טעמי, מאמי", אבל אנחנו נתווכח ונגיד שטעמי לא זקוק אפילו ליחסי ציבור, הוא באמת חטיף שוקולד משובח. ציפוי דק, פצפוצי אורז מתפצחים, פס קרמל לא משתלט – לא סתם הוא הפך לחטיף השוקולד הישראלי האהוב, לא סתם קוראים לו מלך הפיצוציות, ולא סתם עלית הוסיפה לו גרסת בייגלה והקדישה לו טבלה משל עצמו, שאתם חייבים להכיר.

אין תמונה
טעמי. מלך הפיצוציות הבלתי מעורער

24. טרופית
מיליוני ילדי קייטנות חיכו כל בוקר לטקס נעיצת הקשית הדקה בשקית האלומיניום, וללגימה ממיץ הענבים שלהם לצד הלחמנייה של הבוקר. הטרופית המקורית כבר לא מיוצרת, ואם היינו מבקשים את אותם ילדי הקייטנות שהתבגרו לשתות אחת היום - הם לא היו עומדים במתיקות המוגזמת. רובנו זוכרים את טעם הענבים, אבל לטרופית המקורית היו גם טעמי תפוח, תפוז ואשכוליות. אם אחד מכם הוא הילד שביקש טרופית אשכולית, אנא כתבו לנו בתגובות, נשמח להכיר. 

אין תמונה
מסטיק עלמה. מאבק מוצדק של צרכנים

25. יש
העוגה האישית מבית עלית מותגה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת כ"עוגה קטנה ומטריפה". בפרסומת, שהייתה פופולרית מאוד בזמנו ויש הזוכרים אותה עד היום, השחקנית והכוכבת סמדר קילצ'ינסקי השתחלה ברוב שובבותה למיני אירועים היסטוריים – מקפצת עם אסטרונאוט על הירח ומשתובבת עם כתם הלידה של גורבצ'וב, למשל. מאז ידענו כאן עוגות דומות מבית קינדר, צ'וקטה ולאחרונה אפילו מילקי, וכבר גדלנו והבנו שמעדן גדול – העוגות האלה הן לא, אבל יש היתה כאן, לרגע אחד, להיט של ממש, ואת זה אי אפשר לקחת ממנה.

26. כריות
מלבד הקורנפלקס הסטנדרטי, כריות הן ככל הנראה מותג דגני הבוקר המוכר והאהוד בארץ. האמת היא שלקרוא למשהו טעים כל כך ומושחת כל כך "דגני בוקר" זה קצת מצחיק, ואכן, רובנו הגדול מתעלמים מהייעוד הרשמי של כריות, ופשוט לוקחים את האריזה, יושבים על הספה ותוקעים כרית אחר כרית, בלי שום תוספות, ובכל שעה נתונה של היום. עם השנים הכריות האהובות זכו לשלל גרסאות, מילויים ומהדורות, אבל במקרה הזה הנוגט הקלאסי והוותיק מנצח בגדול. ומה עם כל המתחרים מחו"ל? חברים, גם אם יביאו לפה את כל סוגי הקורנפלקס שבעולם, אין ולא יהיה על כריות.

27. מוגזם
כמה אהבנו אותו בגלל הג'ינגל וכמה בגלל הטעם עצמו לא נדע לעולם – העובדה היא שאהבנו אותו מאוד, וששמו הוא בין הראשונים לעלות בכל דיון על חטיפים שהיו ואינם עוד. שוקולד מוגזם של ורד הגליל הפציע בחיינו בשנת 1994 בניסיון של החברה לתת קונטרה לפסק זמן של עלית, והציע שילוב מקסים של ופל, שוקולד, אגוזי לוז ותלוליות שמזכירות את טוב טעם. יש המקשרים אותו עם חטיף "העולם הערב" היבשושי שיצא בערך באותו זמן – אבל שלא בצדק.

28. מילקי
עם כל הכבוד להיסטוריה ולמורשת, הקרב הגדול של ילדותינו הוא הקרב על המילקי. אין מה לעשות, לפרסומת הזאת, בה בסופרמרקט השכונתי מתחוללת מלחמה על מעדן אחד מסוים, וכל האמצעים כשרים – יש חלק בהפיכתו של המילקי למה שהוא היום – אחד המעדנים הכי אהובים והכי מזוהים עם המקרר המשפחתי הישראלי. אגב, ממש כמו הקוטג' והקרמבו – המילקי הוא כלל לא המצאה ישראלית: הוא הושק על ידי חברת דנונה בגרמניה ב-1969, שטראוס הישראלים השיקו אותו פה ב-1979, והוא הפך די מהר למעדן החלב הכל ישראלי, כולל ויכוחים (כי איך אנחנו יכולים בלי) על הדרך הנכונה לאכול אותו: קודם קצפת, קודם שוקולד או בערבוב. לאורך השנים זכה המילקי לכמה וכמה פרסומות זכורות ופורצות דרך, ויותר מזה - לעוד ועוד גרסאות וטעמים - אנחנו הצלחנו לספור כמעט 50!

אין תמונה
מילקי. בזכות הפרסומת

29. מסטיק עלמה
ממש ממש בהתחלה היה לנו מסטיק פם פם, למי שעוד זוכר, אבל אין ספק שהמסטיק הכי ישראלי הוא מסטיק עלמה שהגיע אחריו, ומהווה גם דוגמא נהדרת ליכולת של צרכנים להפעיל לחץ ולהחזיר מוצרים למדפים. המסטיק הזה היה להיט לאורך שנים רבות משנות ה-60, כשנמכר בשלושה טעמים: מנטה, פפרמינט ואוכמניות (מי שמזהה אוכמניות בטעם, שיקום), אבל בשנות ה-90 הפופולאריות שלו דעכה והוא ירד מהמדפים. ב-2007 הוא חזר במהדורה מיוחדת בעקבות דרישה ערה, והביקוש הגדול משאיר את המסטיק באופן קבוע על המדפים עד היום, כולל העיצוב הנוסטלגי עם פרופיל העלמה הצעירה.

אין תמונה
מסטיק עלמה. מאבק מוצדק של צרכנים

30. מעדני חלב: מעדן הגולן, דני, באדי ופרילי
פעם, לפני שהתחלנו לפחד פחד מוות מסוכר ולקטוז, האמנו שמעדני חלב זה סופר פוד, או לפחות התנהגנו ככה ושלל מעדנים נפלאים הרנינו את חיינו. מעדן הגולן הפך לזכור מכולם, אך גם דני, באדי ופרילי על טעמיו הפירותיים היו מעדנים במלוא מובן המילה. את הבאדי והפרילי חלקנו היו שותים אפילו ישירות מהקופסה ונוצרו מחנות בעד ונגד צורת הצריכה המקובלת, ומובן שלכל המעדנים היו פרסומות אייקוניות וג'ינגלים מדבקים. מעדן הגולן עשה סוג של קאמבק לחיינו ומאז נעלם מהמדפים לצערנו הרב, מותיר אותנו עם שברון לב כפול. יש הטוענים כי מאז נמצא לו יורש, אך אנחנו ננצל את הבמה המכובדת הזאת, נקרא ליצרנים שקוראים שורות אלה ונאמר: החזירו לנו את מעדן הגולן!

31. מצופה
לבריטים יש ביסקוויטים, לישראלים יש את המצופה: ופל (שלא לומר בפלה) ממולא בקרם בטעם שוקולד ומצופה בשוקולד מוקשה (לא מדובר כמובן בשוקולד, אלא בצימקאו, ע"ע), שהגיח לחיינו בעטיפת נייר כסף מבריקה כבר בשנות החמישים ונשאר עד היום, באינספור גרסאות כאלה ואחרות (כולל מוצרים שכבר הפכו לאיקוניים בפני עצמם - כמו הטוב טעם). המצופה היה פופולרי במיוחד בצה"ל, מה שהעניק לו אוטומטית הילה של ישראליות אולטימטיבית. לקבלת המצופה, עברנו להקשב.

אין תמונה
מצופה. כמה פשוט ככה טעים

32. מקופלת
נכון, יש לא מעט חטיפים וממתקים ברשימה הזו (וגם לא מעט שלא הכנסנו מפאת חוסר מקום אבל אנחנו חולים עליהם כמו אפרופו או פופקו המושלמים), אבל המקופלת היא יותר מעוד ממתק, היא נסיכה; מהמרקם הייחודי, דרך הפרסומות המעולות לאורך השנים ועד שלוק-הפירורים הבלתי נמנע שמלווה את אכילתה. המקופלת נולדה הרבה לפני מדינת ישראל, בשנת 1935, בטעם שוקולד חלב, ובהמשך הצטרפו גם הלבן והמריר. היא אחד מהחטיפים הבודדים שמצליח להישאר רלוונטי ופופולרי כל כך ולאורך זמן רב כל כך. הי, אפילו חיקויים לא קמו לה, כנראה הבינו שאין סיכוי להתחרות. אנחנו מוכנים להמר שגם כשנחגוג 140 לישראל, המקופלת תהיה כאן.

33. מרגרינה חלבינה
הקשר הישראלי העמוק עם המרגרינה (לראייה, מותגים פופולרים כמו מחמאה שמככבים עד היום על המדפים) הוא לא בדיוק משהו להתגאות בו, ועדיין - אחד המוצרים הוותיקים הזכורים ביותר היא החלבינה: מרגרינה עם חלב שיועדה, לפי הפרסומות, "לעקרת הבית הנבונה". אותו מוצר משנות החמישים והשישים היה בעל טעם, איך נגיד, לא במיוחד טוב, והוא גם לא שירת את מי שחיפש לאפות ולבשל פרווה, אבל בתקופת הצנע היה לו מקום והיגיון, והפרסומות? נו, הן חלק בלתי נפרד מסוד הקסם של החלבינה.

חלבינה פרויקט עצמאות (צילום: באדיבות הוצאת כתר, ציור רולי, יחסי ציבור)
חלבינה. מרגרינה, אבל גאים בה | צילום: באדיבות הוצאת כתר, ציור רולי, יחסי ציבור


34. נשיקולדה
הגרסה הישראלית לטבליות שוקולד ריטר הגרמניות, המונות 9 קוביות שוקולד בחפיסה, שטפה את הארץ בסוף האייטיז והחזיקה איתנו כמה שנים יפות עד שעברה לעולם שכולו טוב אי שם במעבה הניינטיז. לפני 7 שנים החזירה עלית לבקשת הקהל את הנשיקולדה ב-4 טעמים חדשים, אבל זה כבר לא היה זה. מה חבל שאת הטעם שהיה אהוב ביותר – שוקולד לבן ואגוזי לוז – איש לא החיה מעולם.
אין תמונה
נשיקולדה. החיקוי שעלה על המקור

35. סוכריות רוץ רץ וסוכריות לחיים
הסוכריות הנוסטלגיות האלה די מותחות את ההגדרה של סוכריות: הרוץ רץ בעצם היו גושים של קרמל, שוקולד והמון שומשום שהתלכדו לכדי צורות עגולות, וסוכריות הלחיים היו בעצם שוקולד ממולא בנוזל בטעם רום. טעימות במיוחד הן לא היו, אבל מה שכן - הן נחשבו סוכריות "של גדולים", כאלה שהילדים תמיד מתחננים לטעום. אנחנו לא יודעים מה חשבו אותם ילדים שהם סוף סוף הצליחו לשים יד על ממתק שכזה, אבל מה שבטוח - האפיל הבוגר לא הספיק כדי להשאיר את הסוכריות האלה בחיים.

אין תמונה
סוכריות רוץ רץ. טעם של גדולים

36. סוכריות תרנגול
מי לעזאזל חשב שתרנגול תהיה צורה הגיונית לסוכריות על מקל? ובכלל, מאיפה אוכלים אותה, מהראש או מהזנב? לא ברור, ובכל מקרה – אחרי שליקקתם, מכל כיוון שלא יהיה – הן הופכות למלכודת דביקה לאף, ללחי ובעיקר לכל שיערה סוררת שהשתחררה מהקוקו. כל זה לא מנע מהסוכריות האלה להפוך ללהיט של ממש במשך שנים. עכשיו, בואו נודה רגע, מדובר בלא יותר מגוש קרמל גדול עם צבע מאכל אדום (ממש כמו זה שמצפה את תפוחי העץ של יום העצמאות, עוד מאכל מופרך במיוחד). נוסטלגיה? כן. טעים? לא ממש.

אין תמונה
סוכריית תרנגול. כשחושבים על זה - זה הזוי

37. סלט חצילים/ קישואים בטעם כבד
אמנם לא מדובר במותג או במוצר ספציפי, אבל רק בישראל תוכלו למצוא את ז'אנר הסלטים המשעשע, חצילים או קישואים בטעם של כבד קצוץ. הסיפור נולד עוד בתקופת הצנע, אז נאלצו למצוא פתרונות מגוונים ויצירתיים במיוחד לאוכל טעים ממעט מאוד מוצרים שהיו זמינים ונגישים. אמנם המון השתנה מאז הזמנים הקשים ההם, וכבר אין שום בעיה לרכוש כל מזון שאנחנו רק רוצים, אך החצילים והקישואים בטעם כבד כאן כדי להישאר והם מוכיחים שגם מדלות יכולות להיוולד יציאות קולינריות גדולות.

חצילים בטעם כבד פרויקט עצמאות (צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב)
חצילים בטעם כבד. מי האמין שזה יעבוד? | צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב

38. סנקור
גלידת הסנדוויץ' סנקור היא מוותיקות רשימת הנוסטלגיה שלנו, ושומרת על מקומה במקפיאים משנות השישים (אז עוד יוצר הסנקור על ידי חברת 'ארטיק') ועד היום. מדובר באם כל הקסטות, אחת הגלידות החביבות על הישראלים: אותו מלבן קטן של ביסקוויט רך וכהה, חציו ממולא גלידת וניל וחציו ממולא גלידת שוקולד, שניתן למצוא בכל קיוסק שמכבד את עצמו. השם המקורי של כריך הגלידה הזה הוא למעשה שילוב בין המילה סנדוויץ' למילה קור. תודו שזה הרבה יותר טוב מסתם קסטה.

אין תמונה
סנקור. הקסטה המקורית

39. עבאדי
עוגיות עבאדי הן כנראה המאנצ' המושלם של חובבי המלוחים באשר הם. פריכות בטירוף (בזכות תועפות השמן. בלי לבאס), לא אחידות בצורתן מה שתורם גם לפריכות וגם לתחושת "הום מייד" כיפית, וממכרות בטירוף, עד כדי צרבת. האריזה שלהן לא השתנתה כבר עשורים, כמעט ולא מפרסמים אותן, אבל נראה שעוגיות עבאדי פשוט לא צריכות את כל זה. ולראייה: ניסיונות מהשנים האחרונות כמו עבאדי בטעם פלאפל או שווארמה רק חידדו את העובדה שהטעם המקורי, המלוח, עם התוספת של כל כך מעט שומשום שלפעמים נראה שהוא הגיע לשם בטעות, הוא טעם מנצח.

אין תמונה
עבאדי. בלי שינויים, בלי פרסומות

40. עוגיות חצי ירח
מה היה בהן, בעוגיות חצי הירח (או בשמן השני עוגיות ביסקוויט חצי מצופה) שכל כך הקסים אותנו? למראית עין כל העוגייה הזאת היא סמל הפוריטניות - עוגיית פרווה שמורכבת מביסקוויט בצורת סהר בציפוי חלקי של שכבת צימקאו דקיקה. אם זה לא מספיק, על פי רוב הגיעו העוגיות האלה במארז קרטון ענקי שלא בדיוק אומר יוקרה, ובכל זאת, עבורנו לא היה פינוק נחמד יותר מהן. גם היום הן מזכירות לנו ילדות תמימה ומעוררות בנו געגוע לתקופה צנועה יותר. לא פלא שהפשטות הבסיסית הזאת הפכה לחלק מהנוף הישראלי משנות השישים ועד היום.

אין תמונה
עוגיות חצי ירח. כשהסתפקנו במועט

41. עוגיות יין
תקראו להן מצות עשירות, עוגיות טרקטור, עוגיות פתיתי שלג - לא משנה, אבל תודו שגם אתם לא מבינים איך עוגיות כל כל טעימות ופריכות הן כשרות לפסח. עם כל הכבוד ללבלוב ולפריחה – העוגיות האלה הן הסיבה האמיתית שאנחנו מחכים לאביב, ואנחנו לא מתביישים להודות שאנחנו תמיד קונים כמה חבילות, ונהנים גם קצת אחרי החג. אגב, השם הרשמי שלהן, עוגיות יין, ניתן להן כי העוגיות האלה באמת מכילות יין. מוזר, אבל לגמרי עושה לנו את זה. עוד סיבה לאהוב אותן כל כך.

אין תמונה
גלידה פנטזיה. חגיגית באמת

42. ערגליות
תגידו מה שתגידו, מדובר בקונצנזוס ישראלי – אין בית בישראל שלא עברו במזווה שלו, בתקופה זו או אחרת, אותן עוגיות נימוחות, שמנמנות ואליפטיות שאפשר לאכול מיליון מהן בלי לשים לב. הויכוח (הסוער, יש לציין) הוא על הטעם המשובח ביותר - יש שישבעו אמונים למילוי השוקולד הקלאסי, יש שלא יכולים להמשיך את חייהם בלי מילוי התות האדום והנוצץ, ויש שלא מצליחים לשכוח את מילוי הדובדבן. אפשר למצוא בשוק גם מילוי מייפל שנוי במחלוקת, ויש אפילו קבוצה לא קטנה של סוגדי ערגליות שמתפללים ומייחלים לערגלית הכה חסרה במילוי וניל. ברצינות, איך אין וניל?

אין תמונה
ערגליות. אתם מחסידי התות או השוקולד?

43. פיצה מקפיצה
הבצק הוא לא ממש בצק ויותר מזכיר ספוג, הרוטב הוא לא באמת רוטב עגבניות ויותר מזכיר קטשופ והגבינה רחוקה כל כך מלהיות מוצרלה, ובכל זאת - מדובר במוצר שאין כמעט אף ילד ישראלי שלא אכל אותו, וייתכן אף שחשק בו מרצון. תאמינו או לא - את הפיצה הזו מוכרים איכשהו גם היום, למרות שהיא פשוט מעולם לא באמת הרגישה כמו פיצה אמיתית בשום צורה. יודעים מה, אולי זהו סוד קסמה החמקמק. זה לא פיצה, זה פיצה מקפיצה. עולם אחר לגמרי.

אין תמונה
פיצה מקפיצה. פיצה זה לא

44. גלידת פנטזיה
כשרצינו להרשים את האורחים שלנו – היינו שולפים פנטזיה. זילופים זילופים של וניל ושוקולד עם לוק יוקרתי וחגיגי שמשדר קינוח בבית קפה על סט של אופרת סבון. בבני ברק גרסת הפרווה נחשבת עד היום לקינוח פופלרי ואנחנו גם נזכרנו בערגה בעת הכנת כתבה זו בגרסת הארטיק האישי שלה, שהגיע עם ציפוי שוקולד דקיק והיה אגדי. במהלך השנים קמו גרסאות בטעמי תותים וריבת חלב, אך כיום קיימות רק גרסאות השוקולד-וניל חלבי/פרווה. בינינו, עם כזה לוק – הטעם לא באמת משנה.

אין תמונה
צמיד סוכריות. שברתי שן או לא שברתי שן?

45. פסק זמן
קצת כמו הטורטית, החטיף פסק זמן הוא בסך הכל ופל די פשוט, אבל בניגוד אליה - יחסי הציבור שלו ממש טובים ויש לו הילה של חטיף איכותי, יותר ממה שהוא באמת (הנה, אמרנו את זה). אולי זה בזכות קרם אגוזי הלוז ואולי כי הוא פשוט ממש טעים - פסק זמן הוא ממובילי שוק החטיפים המקומי, ביציבות מרשימה. כמעט כל החטיפים הישראלים קיבלו בעשור האחרון גרסאות שונות ומשונות, אבל נדמה שפסק זמן הוא המוביל בתחום, עם עשרות (!) גרסאות, החל מטעמים מיוחדים כמו חמאת בוטנים או קוקוס, דרך סדרה גבוהה וקשה יותר שנקראת Big Bite ועד חטיפים אחרים, כמו צינור ופל מצופה בפצפוצי שוקולד, שנושאים גם הם את השם פסק זמן. יחסי ציבור טובים, כבר אמרנו?

אין תמונה
פסק זמן. אלף גרסאות, טעם אחד

46. פתיתים
אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה, וזו ה-המצאה הישראלית של הרשימה. הפתיתים הומצאו פה בתקופת הצנע, בתור תחליף לאורז שהיה חסר, ולכן גם זכו בשם המחייב: אורז בן גוריון. אז דומים לאורז – לא ממש, אבל הצלחה מסחררת בפני עצמם - בהחלט כן! אם במבה הוא החטיף האהוב על הילדים הישראלים, הפתיתים לגמרי שולטים בתחום ארוחות הצהריים שלהם. ואגב, לצד עגבניות השרי והטפטפות גם הפתיתים מייצגים אותנו בכבוד בחו"ל, וכבר כמה שנים שהם מופיעים בתפריטי המסעדות באמריקה תחת השם האקזוטי "קוסקוס ישראלי" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אנחנו מדברים על מסעדות יוקרה, גורמה ממש. מה בן גוריון היה אומר על זה?

פתיתים  (צילום: shutterlk, shutterstock)
פתיתים. אורז בן גוריון - הכי שלנו שיש | צילום: shutterlk, shutterstock

47. צימקאו
במדינה שבה שנים רבות שרר מחסור ממשי אין מה לתמוה על נוכחותו המאסיבית של חומר גלם שנוי במחלוקת כמו תחליף השוקולד הזה. הצימקאו מוזכר בכתבה הזאת פעם אחר פעם כחלק בלתי נפרד מכל כך הרבה מתוקים שליוו את חיינו: קרמבו, עוגיות חצי סהר, מלך החוף ארטיק השוקו בננה, ואפילו, תאמינו או לא, בשלגון השוקובו (שם הוא נמצא בגרסתו האיכותית יותר). מדובר במוצר פרווה, אך חשוב יותר - הצימקאו קיבל את שמו כי אין בו כלל חמאת קקאו, הרכיב היוקרתי בשוקולד אמיתי. מדובר בתחליף זול, אבל וואלה – הוא נתן פה עבודה, הוא חלק מחיינו ואנחנו מעריכים אותו הערכה גדולה.

אין תמונה
קוקוס ורוד. בא צנוע

48. צמיד ושעון סוכריות
כמה אהבנו אותם כילדים, ככה אנחנו לא מבינים איך הדבר הזה קיים היום, כשאנחנו כבר הורים. מדובר בצמיד עשוי סוכריות סודה קשות על חוט גומי, ועזבו את כמויות הזוהמה שנמרחות על יד של ילד ממוצע מהרגע שענד צמיד שכזה ועד שהסוכריות נכנסות אל פיו, אבל כולנו זוכרים עדיין את הרגע המחריד הזה, שחזר שוב ושוב ושוב, בו אנחנו לא יודעים אם נגסנו בסוכריה או שברנו שן. כל הכיף הזה הגיע גם בצורת שרשרת ואפילו בצורת שעון, אבל אנחנו הכי אהבנו דווקא את האח החורג של הז'אנר – סוכריות המשרוקית. אותן סוכריות סודה מפוקפקות, אבל בסוף לא נשארים עם חתיכת גומי דביקה ומיותרת, אלא עם משרוקית פלסטיק אמיתית ביד.

אין תמונה
צמיד סוכריות. שברתי שן או לא שברתי שן?

49. קוטג'
חברים, בניגוד למה שרבים חושבים וגם אנחנו חשבנו במשך שנים – הקוטג' לא הומצא בישראל; זו גבינה שמוכרת בעולם כולו, לפחות מהמאה ה-19. אחרי שזה נאמר, הרשו לנו להכריז: פחחח, אז מה. הקוטג' הישראלי הוא ה-גבינה שלנו, עם גרסה אחת איקונית ועוד כמה שנותנות פייט ומעוררות ויכוחים הרי גורל על גודל הגרגרים ומרקמם. עזבו שטויות, הקוטג' שלנו אפילו עמד בעינה של סערה גדולה שקמה בעקבות הסרת הפיקוח על מחירו ב-2011, סערה שהולדה את "מחאת הקוטג'" ובעקבותיה המחיר ירד בחזרה. אותה מחאת קוטג' התגלגלה להיות המחאה החברתית הגדולה והמדוברת ביותר של השנים האחרונות, והקוטג' הוא זה שהוציא אותנו לרחובות.

אין תמונה
קריסטל. לא חשוב הטעם, חשוב הצבע

50. קומיקס
אם להודות על האמת – לא הבנו את הקומיקס. המוצר הזה בלבל אותנו. מדובר היה, למי שהצליח לשכוח, בכדורים תפוחים וצבעוניים בטעם פירות אמורפי (+ טעם לוואי מוזר ואגרסיבי), ותמיד חשבנו שאולי מדובר בסוג של גרסה מקומית לדגני הבוקר הצבעוניים של הסרטים האמריקאים. בדמיוננו ראינו את עצמינו מוזגים חלב מקרטון לתוך קערה גדולה מלאה באותם כדורים צבעוניים, אבל במציאות -פשוט אכלנו אותם כמו שאוכלים חטיף, ישר מהשקית. זה הרגיש לא נכון, היה לזה טעם לא נכון, ובכל זאת – היום אנחנו מתגעגעים. כוחה של נוסטלגיה.

אין תמונה
קומיקס. נותרנו מבולבלים

51. קוקוס ורוד
אחד הממתקים הכי ישראליים שיש, שמלווה אותנו בשקט ובצניעות לאורך כל חיינו, תמיד נאמן, עד שנראה שהוא כבר חלק מהד.נ.א של כולנו – כולל אלה ששונאים אותו (כלומר, טוענים שהם שונאים אותו. הם כמובן משקרים). בגדול יש בו הרבה סוכר (על גרסאותיו השונות והמזיקות יותר ועוד יותר), הרבה קוקוס וקצת צבע מאכל ורוד – מי היה מאמין שאפשר לקנות אותנו כל כך בקלות?

אין תמונה
קוקוס ורוד. בא צנוע

52. קליק
אולי הוורסטילי ביותר מכל החטיפים הישראלים. קליק הוא עולם ומלואו, ועדיין, הוא חטיף מאוד מוגדר שיכלול תמיד שימוש מושכל בשוקולד על סוגיו, וצורה קטנה וקוקטית שעושה את האכילה למהנה נורא (נכון, יש גם טבלאות קליק וחטיפים אישיים של קליק אבל אנחנו אנשים פשוטים, וצורכים את הקליק שלנו בשקית). במהלך השנים נמכרו כל כך הרבה סוגים של קליק שאנחנו אוהבים - קליק הביסקוויט המושלם, קליק עם בוטנים, קליק גליליות, קליק כריות, קליק פופקורן מתוק וכמובן, כדורי הקליק הנצחיים. לא משנה מי אתם ומה אתם, לקליק יש משהו בשביל כל אחד מכם. וזה כל הקסם.

אין תמונה
קליק. אין על השקית

53. קפה נמס עלית
אפשר לשנוא קפה נמס באופן כללי, אבל אין ספק שאם יש משקה אחד שנשזר עמוק בלב הקונצנזוס בארץ הוא הקפה הנמס של עלית. עד כמה הוא מותג ישראלי? עד כדי כך שיש אנשים שלוקחים אותו איתם בכל נסיעה לחו"ל כי הטעם עבורם אינו בר החלפה. מדהים לחשוב כמה חשיבות יש לקפה נמס עלית בתרבות הישראלית: אנחנו חיים בעידן של מכונות אספרסו, קפסולות, מקינטות ואפילו קלייה ביתית, וחלקנו הגדול לא נגע בו כבר שנים, אבל בלב - עדיין שמורה פינה חמה לאבקה החומה הזאת.

אין תמונה
קפה נמס עלית. יחסי אהבה שנאה

54. קריסטל
כל כך הרבה צבעים עולים לנו בראש כשזה מגיע לחברת המשקאות קריסטל. הסלוגן הכיפי והוותיק "החום בוטל – שותים קריסטל" כבר לא איתנו, וחבל, אבל לשמחתנו הצבעים המהפנטים של משקאות קריסטל המוגזים עדיין קורצים לנו ממדפי הסופר. הזכורים לנו ביותר הם הטעם האקזוטי בצבע כחול וטעם המנטה הירוק הבוהק. איפה תמצאו היום חברה אמיצה מספיק כדי לייצר משקה בצבע כל כך כימי ומשונה? האמת היא שאין שום קשר בין הטעם המוצהר לטעם הממשי של המשקה (ועל פי רוב גם מתייחסים אליו לפי קטגוריית הצבע- 'תעביר לי את הקריסטל הירוק') אבל זה לא חשוב: הקריסטל זכור כמשקה טעים ומתוק, שהכניס לנו הרבה שמחה לחיים.

אין תמונה
קריסטל. לא חשוב הטעם, חשוב הצבע

55. קרמבו
חטיף החורף הישראלי האולטימטיבי, שמככב פה כבר משנות ה-60. יש בחוץ בריזה קרירה? זה הזמן להניח את הקרמבו על המדפים. למרות מה שרבים חושבים – הקרמבו הוא לא המצאה ישראלית. המקורות (הגזעניים למדי יש לציין, משהו עם מילה שהיום כבר אסור להגיד) של הקרמבו הם בכלל בסביבות דנמרק, אבל כאן אצלנו הוא קיבל גרסה מלכותית משלו וטעם ישראלי מקומי, בדגש על שימוש בצימקאו במקום בשוקולד אמיתי, והתאמה לקו מסחרי שייאפשר לו חיי מדף ארוכים. בשורה התחתונה, יש בקרמבו הכול - קציפת ביצים מתקתקה, עוגייה פריכה וציפוי שוקולד דקיק, אבל הכי חשוב: הוא תמיד שם, זמין וזול, גם כשהזמנים קשים.

קרמבו פרויקט עצמאות  (צילום: shutterlk, shutterstock)
קרמבו. המבשר הרשמי של החורף הישראלי | צילום: shutterlk, shutterstock

56. קרמוגית
החיבה שלכם לעוגיות האלה תלויה כנראה בשנים בהן שירתתם בצה"ל: אם זה קרה בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, רוב הסיכויים שהקרמוגית עבורכם היא מה שהערגליות היו לדור הקודם: הפסקת שק"ם. הגם שמדובר בעוגיות פשוטות למדי שממולאות בקרם זול למדי, במשך שנים הן נהנו מהילה של "עוגיות שוות מהרגיל", ואנחנו לא לגמרי בטוחים למה. חברים, בואו נתעכב רגע על המרקם של המילוי, שהוא כל כך דביק וכבד, שלפעמים הוא מרגיש קצת פריך בעצמו - למרות שהוא ממש לא. מה הם שמים בו? אנחנו בטוחים שחומר ממכר כלשהו, אחרת איך תסבירו את העובדה שמהצבא השתחרננו מזמן, ואנחנו עדיין מוצאים את עצמינו רוכשים קרמוגית וזוללים בהדרת כבוד ששמורה לעוגיות שוות מהרגיל.

אין תמונה
קרמוגית. התאהבנו בה בצבא, ולא עבר לנו

57. חטיף רב דגנים
חטיף רב דגנים של מאנה נכנס לחיינו ב-2010, כבש את ליבנו בסערה ואז ירד למחתרת. היום לצערנו הוא כבר לא מיוצר בכלל, ואין שום ספק – מדובר בחטיף מושלם שמעולם לא קיבל את ההכרה שהוא ראוי לה: חטיף טעים שבטעימים המורכב מ-4 סוגי דגנים (תירס, אורז, שיבולת שועל וחיטה) שטיפ טיפה מזכיר אפרופו, רק עם אפיל יותר בריא, פחות שמנוני ותכל'ס - מוצלח לא פחות.

אין תמונה
רב דגנים. יכול להיות שזה נגמר?

58. במבה רינגו
כל מי שהיה ילד בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים בוודאי זוכר לטובה את רינגו, המתחרה של במבה מבית תלמה, שהגיע בשקית אלומיניום צרה וארוכה יותר משל במבה אסם, והיה מלוח ממנה וטעים באופן שונה אך בשום אופן לא פחות. באיזה שהוא שלב די מוקדם הוא החזיר את נשמת הקאובוי שלו לבורא, ואנחנו מבכים את לכתו מאז ועד היום.

59. שוקו ביס
כבר אמרנו שהרבה חטיפים ישראלים היו חיקוי ללהיט עולמי כלשהו? השוקו ביס הישראלי היה שילוב בין שוקולד ממולא בביסקוויט של מילקה לבין חטיפי השוקולד של קינדר, אבל בניגוד לאחרים - הוא הצליח כאן בגדול בלי שמישהו בכלל שמע על המקור. עם ביסקוויט (פתי בר או אחר? אנחנו לא בטוחים), שכבת שמנת לבנה שמזכירה את קרם החלב של קינדר וציפוי של שוקולד חלב, בגודל קטן ומדויק, הוא היה אחד מהחטיפים הטעימים ביותר שהיו פה. למה הפסיקו לייצר אותו? תוקם ועדת חקירה, ויפה שעה אחת קודם!

אין תמונה
שוקו ביס. חיקוי, אבל לא ההרנו את המקור

60. שוקו בשקית
הנה דרך פשוטה וישראלית במיוחד לבחון עד כמה הזדקנתם: אתם עדיין שותים שוקו בשקית, והבטן שלכם עומדת בזה? ברכות, אתם צעירים. סוד ההצלחה של השוקו בשקית הוא כמובן – השקית. ביס קטן מהניילון העבה, ממש בפינה – ולשתות הכל עד שהשקית מתרוקנת. יש בזה קסם, ועובדה שגם היום, לצד אריזות הקרטון הגדולות והקטנות ובקבוקי הפלסטיק האישיים עדיין נמכרות שקיות השוקו. ואי אפשר לדבר על השוקו בשקית בלי להזכיר את החצי השני שלו - לחמניית קשר פשוטה. גם מי שמעולם לא היה בקייטנה מכיר ומוקיר את השילוב המנצח של שוקו ולחמנייה - יש יותר בוקר ישראלי מזה?

אין תמונה
שוקו בשקית. השוקו רגיל, השקית היא השוס פה

61. שוקובו
ברשימה הזו יש לא מעט שלגונים ישראלים איקוניים. ככה זה כשחיים במדינה שהקיץ בה כל כך דומיננטי: שלגון הוא משהו שמלווה אותנו כמעט באופן רציף, כל השנה. את תואר האצולה של השלגונים הישראלים האהובים עלינו בכל הזמנים אנחנו מעניקים בלב שלם לשוקובו (למרות שיש גם כאלה ששומרים אמונים לבומבה, אגדה בפני עצמה). שלגון שוקולד שעומד מבחינתנו בסטנדרטים הגבוהים ביותר, וכן- אנחנו מתכוונים גם בהשוואה למותגים בינלאומיים. כשאנחנו מרגישים מושחתים, אין כמו שוקובו להנאה מקסימלית. עם כמות שוקולד אימתנית בליבתו, וציפוי שעושה רעש כשהוא ננגס - אנחנו שבויים. ולא, לא אכפת לנו אם מדובר בשוקובו שחור או לבן. אוהבים את כולם.

אין תמונה
שוקובו. הכי שווה, בכל קנה מידה

62. שוקולד השחר
עם כל הכבוד לנוטלה (ויש כבוד) הממרח הכי ישראלי, שמיוצר מ-1955 בלי שינויים כמעט, הוא שוקולד השחר. זה כנראה ממרח השוקולד הכי פופולרי בארץ, לפחות בקרב ילדים, ואם אתם שואלים אותנו – שוקולד השחר מצליח כי הוא לא מתנצל. המרקם שמנוני, הטעם גם, ואם הוא עומד יותר מכמה ימים - ממש רואים את שלולית השמן שנקווית בחלקו העליון, אבל שוקולד השחר, ישראלי אמיתי וקשוח, לא מתרגש. יאללה, בפיתה הכל מתערבב.

אין תמונה
שוקולד השחר. הישראלי המחוספס זה כאן

63. שוקולית
יש משקאות שוקו איכותיים יותר, ללא ספק, אבל אין כמו שוקולית עבור מי שגדלו בישראל. אותו מיכל אבקה עם תמונתם של שני ילדים שנהנים מכוס שוקו (שבמהלך השנים הוחלפה בילדים אחרים, דומים מאוד, בעקבות תביעה של אחד הילדים שכיכבו על המארז), שכולנו היינו נושאים אליו עיניים כאילו היה התגלות אלוהית. גם אמהות היו משתמשות בשוקולית להכל- משוקו חם סטנדרטי, דרך עוגות שוקולד מלאות שוקולית או כדורי שוקולד לילדים. ידה של השוקולית הייתה בכל מקום, ואנחנו היינו משוגעים על הטעם המתוק והאבקתי הזה. היינו? אפשר להגיד שעדיין.

שוקולית (צילום: חדשות 2)
שוקולית. המרכיב הסודי של האמהות | צילום: חדשות 2

64. שלווה
החיטה התפוחה מלווה את הקולינריה הישראלית כבר משנות החמישים – אז נקראה שמחה, זיזי או מותק. אנחנו מכירים אותה בתור שלווה – מעין גרעיני חיטה מותפחים וממותקים, לפעמים צבועים אבל בדרך כלל לא, המשווקים כדגני בוקר או כנשנוש (אנחנו זוכרים לטובה את המותג "פה גדול"). השלווה מגיעה בשני סוגים: שלווה גדולה ושלווה קטנה – ואתם רשאים להעדיף איזה מהם שאתם רוצים, ובלבד שתודו שהגדולה הרבה יותר טעימה.

אין תמונה
שלווה. קטנה או גדולה, תבחרו צד

65. שלוק
באמת שלא ממש ברור לנו באיזה שלב בחיי המדינה שלנו הפכו ה"שלוקים" לאהובים יותר מקרטיבים, אבל היתה תקופה שבה כל הפסקה בבית הספר היתה כרוכה בקנייה של שקית הניילון מלאת המיץ הקפוא, וכרסום נמרץ ומהיר שלה לפני שיתחיל השיעור הבא. ויש גם את הגרסה הביתית של מיני-שלוקים בקופסא גדולה שמאחסנים במקפיא וחוטפים ממנה בכל פעם, וכמובן גם את השלוקים המושקעים יותר בצינורות פלסטיק, שנפרדים לשני חלקים, לחלוקה משפחתית הוגנת (או לחרחור מריבה עקובה מדם על מי יקבל את הצד של השפיץ, תלוי מאיזה משפחה אתם). כן, אנחנו יודעים שיש מי שקורא להם "קפוא" במלעיל, אבל עבורנו הם תמיד יהיו שלוקים.

שלוקים פרויקט עצמאות (צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב)
שלוקים. המרענן הרשמי של הילדות שלנו | צילום: גיל גוטקין, אוכל טוב

66. שניצל תירס טבעול
גדלנו עליו, גידלנו עליו ילדים והם יגדלו עליו את נכדינו. מדובר בסוג של מאכל לאומי. לצד תלולית קטשופ או חומוס, פירה או צ'יפס, פתיתים, אורז או סלט (אם תשאלו אותנו – חובה לצד פתיתים וסלט), מדובר בארוחת הצהריים האולטימטיבית של ילדים שחוזרים מבית ספר רעבים ובודדים, חיילים צמחוניים בצה"ל או סטודנטים בעלי יכולות בישול מוגבלות. אין כמעט משק בית שלא זרוקה לו, בכל זמן נתון, חפיסת טבעול במקפיא, שיהיה. מה הפך אותו להצלחה מקומית כבירה? הוא טעים, הוא לא יותר מדי מזיק לבריאות ואין קל ממנו להכנה. מה עוד אפשר לבקש. אולי שניצל ברוקולי לגיוון.

אין תמונה
שניצל תירס. דורות גדלו עליו, דורות עוד יגדלו לתפארת


67. שקדי מרק
מעטים הם המאכלים שיכולים לקרוא לעצמם ישראלים אסלים, ושקדי מרק הם אולי המתחרים הכי רציניים לפתיתים ובמבה בתחרות על תואר המאכל הכי שלנו. הם הומצאו בשנת 1952 בתור תחליף לקרוטונים והשאר הוא באמת היסטוריה. אין כמעט בית ישראלי שאין בו שקית של הריבועים הקטנטנים האלה (אגב, למדנו שבשקית גדולה יש 7,000 שקדי מרק!), והוא ממש לא נאכל רק במרקים, מדובר בחטיף ממכר שאוכלים ישר מהשקית ויש גם שמוסיפים אותם לסלט, ממש כמו קרוטונים. אם תהיתם למה הם נקראים ככה, דעו לכם שזה בגלל שבשנים הראשונות היתה להם צורת טיפה, שמזכירה גם שקדים. עכשיו תנסו להסביר לחברים מחו"ל מה זה שקדי מרק (איכשהו התרגום Soup Almonds לא ממש מעביר את הנקודה) – זר לא יבין זאת.
אין תמונה
שקדי מרק. גאווה ישראלית

68. תבשיל כפרי של טבעול
יש דברים שנעלמו מחיינו והגעגוע קשה מנשוא: ילדים שמשחקים עם כדור ברחוב, עונות השנה מתנהגות כמצופה מהן, פוליטיקאים בעלי יושרה ותבשיל כפרי של טבעול. שקית מופלאה של ריבועי תפוחי אדמה, בצל וחתיכות סויה שמטגנים עד הזהבה ומחסלים בהנאה לצהריים או ערב. הקסם הזה היה חלק מהיום-יום שלנו, ואז יום בהיר אחד, לפני מספר שנים, הוא נעלם ממדפי הסופרים ולא חזר לחיינו האומללים בלעדיו. בירורים אין ספור וקריאות חוזרות ונשנות להשיבו לא הועילו עד כה, חברת טבעול ממשיכה לפתח מוצרים אחרים, ואילו התבשיל הכפרי נזנח לצד הדרך. מה שכן, באוקטובר האחרון קיבלנו סיבה טובה להאמין שהתבשיל הכפרי עוד יחזור לחיינו, וטבעול אף נתנה לנו מתכון להכנת המנה המיתולוגית.

אין תמונה
תבשיל כפרי טבעול, נתגעגע לנצח

69. משקה תותית
שפע משקאות קלים נמזגו פה במהלך השנים - האורנג'דה על מגוון מותגיה, סיידר תפוחים מוגז, מיץ פז, תפוזינה (והפרסומת שנחקקה לנו במוח) ועוד ועוד, בשלל טעמים שונים ומשונים, אבל לתותית שמור מבין כולם מקום של כבוד. כן, לא התבלבלנו, מעבר לשם המקסים - המשקה האדום המוגז הזה היה פשוט מהטעימים ביותר שאנחנו זוכרים. אנחנו עדיין נתקלים לעתים בפחית או בקבוק תותית של שוופס, וכל שלוק מחזיר אותנו אחורה בזמן. אם אתם שואלים אותנו - אפשר וצריך להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את התותית לאור הזרקורים.

אין תמונה
תותית. רציני לגמרי, זה טעים לנו

70. תירוש
אין שולחן חג שלא מתהדר בבקבוק אחד לפחות של משקה התירוש האיקוני - מיץ על בסיס ענבים אמיתיים שהיה פסגת החלומות של הילדים מראש השנה ועד ליל הסדר. השילוב בין הבקבוק, שעוצב ממש כמו בקבוק יין, הצבע הארגמני היפיפה וכמובן הטעם (הו, הטעם) – מתוק ועשיר, הפך את התירוש לאהוב כל כך. אנחנו היינו רוצים לשתות תירוש במהלך כל השנה, ואנחנו לא לבד, זה בטוח.

אין תמונה
תירוש. יום יום חג