במהלך מבצע "צוק איתן", מצאה את עצמה לבנת קוץ (45), אם לשלושה מקיבוץ כפר עזה, משמשת כגננת לילדים. מי שעבדה כמעצבת גרפית בחברת אינטל, פתאום העסיקה את ילדי הקיבוץ בפעילויות שונות. "היינו צריכים להתפנות מהבית שלנו לחודשיים. במהלך החודשיים האלה חיינו בעפולה, ונסעתי לעבוד באינטל בקרית גת. עבדנו יום אני, ויום אביב, בן זוגי", היא נזכרת. "במהלך הימים שבהם לא עבדתי, ליוויתי את הילדים האישיים שלי ואת ילדי הקיבוץ. כל הקיבוץ התגורר יחד בפנימיית ניר העמק בעפולה, והחלטנו שאנחנו מקיימים את החינוך לגיל הרך והחינוך הבלתי פורמלי במקום הזה, ומנסים להיעזר בקיבוצים הקרובים".

לבנת מצאה את עצמה אחראית על החינוך לגיל הרך. "לא הייתה ברירה – היינו חייבים לספק לילדים מסגרת. היינו כבר חודש וחצי מחוץ לבית, והילדים פשוט התחרפנו. אם לא היינו מספקים להם מסגרת, הם פשוט היו הולכים לאיבוד", היא אומרת.

במהלך העבודה עם הילדים, הבחינה לבנת שהם מתחברים במיוחד לעולם היצירה. "בגן שקיבל אותנו היה שולחן נגרות, משהו שאני לא נחשפתי אליו קודם. דרך שולחן הנגרות, הילדים הביעו את הקשיים שלהם. הם בנו קסאמים, טנקים ואפילו חיילים מעץ. זה היה משחק מאוד מעניין".

מקרה נוסף שהאיר את עיניה של לבנת, היה המפגש של ילדי הקיבוץ, כולל ילדיה האישיים, עם אמן בוץ. "ילדים במצב של טראומה ואי ודאות פשוט צמודים לאחד ההורים ולא עוזבים אותו. במשך חודשיים, הילדים שלי לא עזבו אותי והיו מחוברים אליי כמו בתוך הרחם", היא נזכרת. "כשהגיע אלינו האמן, הם יצרו איתו במשך 3 שעות. זה הרגיש לי כמו שנה שלמה", היא נזכרת. בכך, הבינה לבנת, את החיבור החזק שיכול להיבנות בין ילדים לבין יצירה ואומנות.

ימי המלחמה חלפו, ומשפחתה של לבנת חזרה לשגרה, לכאורה. אלא, ששלושה ימים לאחר החזרה לעבודה, לבנת נתקפה התקף חרדה. במשך שלושה שבועות, היא התאוששה ולבסוף החליטה להגיש מכתב התפטרות ולעזוב את עבודתה: "כל הלחץ והפחד שהיה בזמן המלחמה, שלא בא לידי ביטוי כי הייתי צריכה לתפקד, נחת עליי פתאום".

חישבה מסלול מחדש

בעקבות מה שחוותה במהלך מבצע "צוק איתן", לבנת החליטה לשנות מסלול בחייה. "יצאתי לדרך עם שני פטישים וחלום, והקמתי מיזם חברתי שנקרא ביתמלאכה שער הנגב, מרחב שילדים מכיתות א עד י"ב יכולים להגיע אליו בשעות הלימוד וללמוד את מקצועות המלאכה דרך מקצועות ליבה", היא מספרת. כך לדוגמה, הילדים יכולים ללמוד את אותיות הא"ב דרך תפירה. "העיקרון הוא לתת להם שעה של שקט בלי רעש המלחמה והמצוקה שיש לנו באזור. רציתי לתת לילדים מרחב שאפשר להתבטא בו ולא לצבור את מה שיש, כי יש הרבה מה לצבור באזור שלנו".

במסגרת ביתמלאכה, פועלים בעלי מלאכה כמו נגרים, חייטים, נפחים, קדרים, סנדלרים ועוד. "לפעילות הזו יש הרבה יתרונות: היא מאפשרת ביטוי עצמי ומחזקת את הביטחון של הילדים. בעלי המלאכה מביאים כלים שונים, מספרים לילדים סיפור תוך כדי ומאפשרים להם בעצם היכרות עם מקצועות שכבר לא מדברים עליהם", מעידה לבנת.

בעקבות ביתמלאכה, החליטה לבנת לעשות הסבה מקצועית ולהתחיל גם ללמוד הוראה. כיום היא לומדת במכללת קיי ובעתיד תעסוק בהוראת גיאוגרפיה וקיימות. בזמן לימודיה, לבנת קיבלה מלגה ממפעל הפיס, ובתמורה התנדבה במיזם שהקימה ושהורחב גם לבתי ספר. "התחלתי עם ארבעה פטישים וכיום התרחבנו. אני ומתנדבים נוספים שאני מכשירה, עושים עבודות מלאכה לתלמידים ולגנים, וזה כבר נכנס למערכת השעות בבתי הספר באזור", היא מספרת.

"בזכות המלגה, אתה מקבל משהו, במקרה שלי זה הלימודים. תמיד רציתי ללמוד ולא הייתה לי את הפניות המחשבתית או הכלכלית לזה, ובזכות מפעל הפיס קיבלתי את שני הדברים האלה. אבל עם זאת, הבנתי גם כמה שהתרומה נותנת, התרומה של מפעל הפיס, והתרומה שאנחנו נותנים לקהילה שלנו. הילדים שלנו מקבלים את התמורה הזו בסופו של דבר".

כיום ביתמלאכה משמש כחממה קהילתית אמנותית לכל קהילת שער הנגב ומתקיימות בו סדנאות פתוחות בהן אפשר ליצור או לגעת ולחוות בחומרים השונים, ולעיתים מתקיימות בו גם תערוכות מתחלפות. לבנת מצדה, מעידה שלא תעזוב את ביתמלאכה גם כשתעבוד כמורה.