הגישה האופטימית והעובדה שמדובר בבחור חדור מוטיבציה שלומד לתואר ראשון בווינגייט ומפרנס את עצמו בכבוד כמציל, מסתירים את התלאות שעבר בחייו מור מאיר, לוחם גבעתי משוחרר. הוא לא חווה ילדות "נורמלית", לא היו לו הורים דואגים שלקחו אותו לטיולים משפחתיים, הוא לא ידע מה זה אומר לשבת סביב השולחן בימי שישי והעובדה המטלטלת ביותר - הוא הוצא מביתו כבר בגיל חמש בשל חוסר תפקוד של הוריו, ונפרד מאחיו הגדול ממנו בשנתיים, שגם הוא הועבר לפנימיה.
"הרגשתי שאני לא שייך לשום מקום"
את רוב שנות ילדותו בילה מור בין כתלי הפנימייה בזיכרון יעקב. "כשהתחלתי ללמוד בבית הספר האקסטרני הרגשתי שאני לא שייך לשום מקום", הוא נזכר. "החברים שלמדו איתי הגיעו ממשפחות מבוססות באזור, והחיים שלהם היו שונים משלי. אין לי ספק שתקופת ההתבגרות לצידם, הבליטה אף יותר את הפער ואת המצוקה שחשתי, מה שגרם לי להרגיש מאוד בודד".
למרות הדרך המאתגרת שעבר, מור לא וויתר לעצמו ובחר לעשות שירות משמעותי בצבא. הוא שירת בגדוד "צבר" של גבעתי והוגדר כ"חייל בודד". "זכיתי להמון תמיכה מהמפקדים שלי", הוא מספר. "הצבא דאג לי מבחינה בירוקרטית ודאג לכל צרכיי. אני חושב שהקושי העיקרי התבטא בעיקר במחסור בתמיכה נפשית ומשפחתית".
בשנת 2016 בעודו חייל מור נפצע בגב התחתון. "אני חושב שאם היה משהו שכמעט שבר אותי זה היה הרגע הזה שגרר אחריו שיקום ממושך. הרגשתי שאני צועד 30 צעדים אחורה .למרות כל המאמצים והדרך שעברתי, פתאום שוב הייתי צריך להתמודד עם כל כך הרבה קשיים פיזיים ונפשיים, וזה כבר היה גדול עליי".
בזמן שהרגיש כשכוחותיו אוזלים, ארעה תפנית ששינתה את חייו כשנחשף לעמותת "המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין". "נחשפתי לעמותה שעוזרת לחיילים בודדים ישראלים דרך חבר שראה משדר התרמה בטלוויזיה והחלטתי ללכת לאחד מערבי החשיפה שהם ארגנו. מאותו הרגע החלטתי שאני מעוניין להיות חלק מהם ולהיעזר בכלים שהיו ברשותם. אפשר לומר שלא היססתי לבקש עזרה".
משאלת הלב של מור התגשמה כשהוא סוף סוף זכה לעזרה שלה ייחל. רכז החיילים בעמותה חשב שאחד הפתרונות שעשויים לסייע לו היה באמצעות ליווי של מנטור. עופר שטגמן, מתנדב שרצה ללוות חייל בודד, הפך לאחת הדמויות המרכזיות בחייו באותה תקופה והיה זמין לו לכל נושא. הם החלו להיפגש באופן קבוע ויחד עם אשתו דפנה ושלושת ילדיהם , הם החליטו לתמוך בו והזמינו אותו לארוחות משפחתיות.
עופר: "אחרי שמור נפצע הצבא שיחרר אותו. בפועל, המשמעות הייתה שמור איבד את המסגרת הצבאית שלה היה זקוק, את התמיכה הכלכלית ואפילו כמעט איבד את הדירה שהחזיק כחייל בודד. זה יכול היה להיות הרסני עבור מישהו כמו מור שכל כך זקוק למסגרת ותלוי בה. אם יש משהו טוב שיצא מהפציעה שלו, היא שמור גילה אותנו כמשפחה, האמין וסמך שאנו רוצים בטובתו וגם אנחנו זכינו לספק לו את הכתף שלה היה זקוק".
"הם עזרו לי למלא את החללים שהיו בי"
למרות החיבור שנוצר עם המשפחה, הסיפור עדיין היה רחוק מלהיות מושלם. דפנה מספרת על התחושות הראשוניות: "הגיע אלינו חייל פצוע, סגור ומופנם והחיבור לא היה מיידי כמו שרואים בסרטים", היא נזכרת.
"גם לי לקח זמן עד שהרגשתי בנוח להגיע אליהם הביתה", מתוודה מור. "אבל אחרי שהכרנו והתחלתי לבלות איתם יותר, הרגשתי שהם עוזרים לי למלא את החללים הריקים שהיו לי. עופר ודפנה סיפקו לי את הבית החם שכל כך הייתי זקוק לו. עופר הוא איש מקסים שהשקיע המון מזמנו על מנת לתמוך בי נפשית. הוא היה שם בשבילי ועזר בכל דבר. אני לומד ממנו המון, בעיקר על עצמי".
"אני זוכרת שביום אחד מור ניגש אליי ושאל אותי – 'למה אתם עושים את זה? למה אתם עוזרים לי'", נזכרת דפנה.
ומה ענית?
"אמרתי לו שבזכותו אני אוהבת את עופר יותר. 20 שנה היינו נשואים אבל את החלק של השקעה יומיומית כל כך מאסיבית בסיוע לאחר שמשמעותה נתינה, מסירות והשקעה מרובה, הקשר בינהם מאד הבליט. בסופו של דבר, זו זכות לעזור למישהו, לכוון אותו ולהראות לו שהעולם יכול להסתדר אחרת".
מה התפקיד שלכם בחייו של מור כיום?
" מור יודע שאנחנו הכתובת שלו לכל דבר, אם לשיחת נפש, לארוחה חמה, לאימון כדורסל או למשחק שחמט עם אחד מילדיי. מור הוא חלק מהמשפחה לכל דבר, שותף לחוויות, לחופשות משפחתיות ולסופי שבוע. בחופשת פסח נסענו לחופשה משפחתית מורחבת והיה לנו ברור שמור נוסע איתנו. היום הוא סטודנט חזק שנלחם כדי להגיע ליעדים שהוא מציב לעצמו. מור כבר חלק בלתי נפרד מהמשפחה ואני גאה בו וסומכת עליו".
מור, מסר לסיום?
"כל חייל שסוחב איתו 'מטען' צריך לחפש את האנשים הטובים שיעזרו לו. בסופו של דבר, זה כל מה שצריך בחיים כדי להצליח – קצת אמונה עצמית ומישהו שיתמוך ויאמין בך. אני שמח שאני נמצא במקום הזה היום".
המרכז לזכרו של מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים – תוכנית לחסרי עורף משפחתי
התוכנית למען חיילים בודדים ישראלים חסרי עורף משפחתי במרכז לזכרו של מייקל לוין שעלה לישראל ונהרג במלחמת לבנון השנייה הוקמה לפני 6 שנים.
כיום המרכז תומך באלפי חיילים בודדים ישראלים חסרי עורף משפחתי. חיילים אלו מגיעים משתי אוכלוסיות מרכזיות: חרדים שיצאו מהקהילה ומשפחתם מסרבת להכיר בהם וצעירים בסיכון מרקעים שונים.
העמותה מסייעת להם ודואגת להם בין היתר להדרכה לימודית, לליווי ע"י מנטורים בתחומים שונים, למשפחות מלוות ולקיום פעילויות חברתיות כגון: ארוחות חג, טיולים, הרצאות ועוד. כמו כן, אנשי העמותה מלווים את החיילים ביום גיוסם, בטקסים צבאיים ובנקודות ציון משמעותיות נוספות. הסיוע ממשיך גם לאחר השחרור - בהשלמת השכלה, במלגות ללימודים אקדמאיים, בהתנהלות פיננסית, בהכוונה תעסוקתית ועוד. לעמותה שלושה מרכזים - בירושלים, תל אביב ובאר שבע.
לתרומות לחיילים בודדים ישראלים ללא עורף משפחתי חייגו 6304* או היכנסו ל"מרכז לזכרו של מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים".