הבלוג של עידן שרעבי: הרגע בו השתנו חיי

עידן שרעבי. "פתאום קלטתי כמה דברים קרו בעשור האחרון" | צילום: גדי דגון לכתוב בלוג. חתיכת עסק מפחיד. מי יקרא אותו? ומה יעבור לו בראש? פחדתי מאד מהכתיבה הזו ומשכתי את זה עד היום האחרון. אבל עכשיו, כשאני פצוע ושוכב על הגב כבר שבועיים בלי לעבוד כמו משוגע (כפי שאני רגיל) מצאתי את הזמן להתעמת עם זה.

מצאתי עצמי שוכב על הספה וצופה בסדרה ״סקס והעיר הגדולה״; רואה את קארי בראדשו שמתייפחת לה על כל מערכת יחסים שיש לה כל יומיים עם גבר חדש, כשהיא כותבת את הבלוג שלה, ולפתע, כנגד כל הציניות שלי על הסדרה הזו, התחלתי גם אני לשאול את עצמי שאלות.

הייתי בהלם תרבות

אז שמי עידן שרעבי ואני כוריאוגרף ורקדן בארץ ובחו״ל. עד לפני 3 שנים רקדתי בהולנד בלהקת מחול-התאטרון הלאומית (ndt), מקום שאפשר לומר שהוא סוג של בית חרושת לייצור רקדנים מטורפים כאלה. זה בניין מפוצץ באנרגיה, ריבוי תרבויות מוגזם לחלוטין אך מעורר השראה: 30 רקדנים מדהימים ממדינות שונות והמון כשרונות שונים, לצד רומנים ודרמות נוער ומבוגרים.

לפני כן למדתי בג׳וליארד, ביה״ס הגבוה לאומנויות שבמרכז מנהטן, ניו יורק. שם רוב חבריי היו אמריקאים, ריבוי תרבויות לא היה שם. היתה לי קולגה אחת הולנדית, חברה לכיתה, שהיתה תמיד צוחקת איתי על כל האמריקאים ועל החיוך הגדול המרוח על פניהם כשהיו מדברים איתנו כל בוקר. משפטים כמו how are you??? ופשוט hiiiiiii!! היו תמיד נשמעים בדציבלים גבוהים מדי וממושכים כאלו, כמו שרק האמריקאים יודעים. היום אני יודע כמובן שחוויתי הלם תרבותי, רק שאז, בעודי ילד בן 17 ממזכרת בתיה הקטנה שגר בניו יורק, לא ידעתי זאת ופשוט חייתי לי במעין תחושת בלבול כזו במשך חצי שנה.

היום אני גם יודע שזו היתה התקופה הכייפית בחיי, מלאת חוויות קסומות והרפתקאות נהדרות של נער ישראלי מתבגר בעיר הגדולה. במשך ארבע השנים בהן חייתי בניו יורק ובכל הזדמנות שיכולתי להרשות לעצמי, מיד טסתי חזרה הביתה, כי נורא התגעגעתי. כל החברים מהתקופה ההיא, קראו לי ׳לירוי׳ בטענה שג׳וליארד הוא אותו ביה״ס של ״תהילה״ מהטלוויזיה. אני חייב לומר שזה היה די דומה, אבל גם מצאתי את לא מעט ההבדלים, כמובן.

כשחזרתי ארצה בגיל 26, אחרי 8 שנים בחו״ל, העלתי ערב מחול שנקרא ״הום״ בסוזאן דלל. הום היה מוקדש לשיבתי ארצה והוא היה ערב מאוד מרגש, בו הצגתי את יצירות המחול שיצרתי בהולנד, עם חבריי שהגיעו במיוחד מחו״ל להופיען עימי. הקהל היה מלא באהבה ואנשים מקסימים שפשוט כל כך שמחתי לחזור לארץ ולרקוד מולם שוב.

מאותו רגע חיי השתנו

מיד אחר כך אוהד נהרין הזמין אותי לרקוד בלהקתו, בת שבע, שם ביליתי שנה וחצי בערך, וזו היתה ללא ספק חוויה שלימדה אותי המון על עצמי ככוראוגרף ומעל לכל כבנאדם. בגיל 28 חתכתי לגמרי לתוך עולם הפרילאנס החופשי, בו אף מעסיק לא החליט מתי אקום בבוקר, אך עם זאת לא היתה שום הבטחה למשכורת חודשית ברורה ויציבה.

החיים השתנו.

אני זוכר את הרגע בו נכנסתי לבנק לבדוק מה אני שווה. גיליתי שלא יותר מדי, אך זה הספיק. מהר מאוד התמזל מזלי והוזמנתי ליצור ללהקת ״הפרוייקט״ של בית האופרה הישראלי ואז הגלגל התחיל להסתובב. בשנתיים האחרונות הוזמנתי ליצור ללהקות ובתי ספר רבים באירופה, ישראל אמריקה וקנדה, ומהר מצאתי עצמי שוב על המטוסים ובדרכים -יוצר את הקריירה שלי ככוראוגרף ויוצר עצמאי.

"חולם להקים להקה בארץ" | צילום: גדי דגון

בקיץ האחרון התקשרה אלי בחורה חמודה שמסתבר שמכירה אותי מהערב ״הום״ וספרה לי שהמגזין טיים אאוט בחר בי לפרוייקט 33 עד 33. בלהט היום והעבודה לא הבנתי כלום ממה שאמרה, אבל לאחר מכן היא הוסיפה שגם נבחרתי ע״י אמריקן אקספרס לקמפיין the young professionals. הרגשתי אבוד, אבל לאחר מספר רגעים כבר קצת דמעתי מהתרגשות בשקט בצד השני של הטלפון.

בספטמבר התחלתי למסד את הרעיון החדש והחלום הבא שלי: להקה שבה חבריי הרקדנים מאירופה אמריקה וישראל, יתאגדו ויופיעו יחד בארץ. ללהקה קראתי בינתיים ״עידן שרעבי ורקדנים״. אני חושב שזו קבוצה של אנשים נהדרים שהאנרגיות והכשרונות שלהם יוצאים מן הכלל ויש לי העונג העצום לקבל מזמנם החופשי ולעבוד עימם בארץ. בדצמבר הצגתי עם שתיים מהן, מניו יורק ומאירלנד, את יצירתי החדשה Joni solos series, בפסטיבל חשיפה בינלאומית בארץ ומיד טסנו לסבוב הופעות עם היצירה בשוודיה.

בחמישי לאפריל אעלה באולם סוזאן דלל את 3works, ההופעה השנייה שלנו בארץ, שהיא למעשה ההופעה הראשונה בהרכב המלא של הלהקה. אני מקווה שזה יהיה הצעד הראשון בתחילתה של הלהקה שאבסס בארץ בעתיד, ובהזדמנות זו, אני מזמין את כולכם לבוא לצפות ולחוות איתנו, נשמח לחלוק איתכם את האומנות שלנו.

עידן שרעבי | צילום: גדי דגון

בינתיים, אני שוכב כאן בבית על הגב ומקשיב לעצמי כותב את כל זה. קולט כמה דברים קרו בעשר השנים האחרונות וחושב על ההמשך  מצחיק לכתוב בלוג, לכתוב על עצמך, אבל גם קל אם אתה רק נותן לעצמך להשתחרר.

הכתיבה הזו הזכירה לי את האמביציות שלי ואולי אפילו הוציאה אותי קצת מהדיכאון שבשכיבה הכפויה. אני שמח לחלוק עימכם ובד בבד להיזכר שהכל רגעי בחיים כפי שאומרים- הכל עובר כנראה שרק הרגע של עכשיו קיים, אז יאללה תהנו ממנו עד הסוף עד לפעם הבאה. 

שלכם,
עידן.