נועם בן מאיר (24), תושבת מושב שרונה בגליל התחתון משמשת בימים האחרונים כחקלאית מתנדבת בחבל אשכול. "הרגשתי צורך לבוא ולתת כל מה שאני יכולה. אנשי הדרום הם התקווה הכי גדולה שלנו", היא אומרת בנחישות.
החקלאית הטרייה בכלל תכננה להתחיל בימים אלה את לימודיה לתואר בסטטיסטיקה, מדעי נתונים ומט"ר באוניברסיטה העברית. כשהתחילה המלחמה, כל התוכניות נדחו והצעירה מצאה את עצמה חסרת מעש. "התנדבתי בכל מיני יוזמות סיוע אבל זה היה לימים בודדים פה ושם. היה לי חיבור לחקלאות מעבודה שעשיתי בתנועה החדשה של השומר החדש ומשנת שירות שהשלמתי בלכיש. ברגע שראיתי את הפרסומת של קטיף לאומי, החלטתי להצטרף".
פרויקט "קטיף לאומי", בשיתוף בנק לאומי, קשת, התאחדות הסטודנטים ולקט ישראל – ארגון הצלת המזון הלאומי, מציע לסטודנטיות וסטודנטים לסייע לחקלאים בקטיף ובעיבוד השדות ולקבל מלגה לשנת לימודים מלאה. עבור עבודה רציפה בשדות למשך חודש, הסטודנטים יכולים לקבל מלגה לשנת לימודים במימון מבנק לאומי. מבחינת בן מאיר מדובר בהזדמנות מצוינת לעזור ולשקם מפעל חיים של אנשים - גם עבור מי שמגיעים ללא רקע וניסיון.
"אני שומעת שיחות מאנשים שמעולם לא התעסקו בחקלאות ומתרגשים לעבוד אדמה ולהרגיש אותה בידיים", היא מסבירה.
"היתרון הגדול של מיזם 'קטיף לאומי' הוא שאנחנו נשארים לתקופה"
את הצורך בידיים עובדות קשה לפספס. במשק בו בן מאיר מתנדבת, נותרו 6 עובדים זרים מתוך 30 שהיו במקום לפני מתקפת ה-7 באוקטובר. "הסבירו לנו שלפני המלחמה לא היינו רואים כ"כ הרבה שיחי עגבניות רקובות. הם היו מגדלים את העגבניות הטובות ביותר והעבודה הייתה הרבה יותר מהירה".
איך מתנהלת העבודה בפועל?
"אנחנו מגיעים למושב בסביבות 09:30 ועובדים עד 14:00 בערך. קיבלנו הדרכה בשטח לפני העבודה. חלקנו עובדים בסידור שתילי עגבניות כדי שיטפסו למעלה, חלקנו גוזמים ענפים מיותרים והשאר קוטפים את התוצרת. היתרון הגדול של מיזם 'קטיף לאומי' הוא שאנחנו נשארים לתקופה, נעשים יותר מקצועיים ורמת העבודה שלנו גבוהה יותר. החקלאים מאוד מודים לנו על ההתנדבות ולא מראים את כל הקושי שלהם כדי לשמור על מורל גבוה".
היו חששות להגיע לאזור פתוח תחת ירי?
"אנחנו נמצאים במושב שקרוב יותר לאזור דרום הרצועה ומרגישים כאן יותר בטוחים, יש צבא וצוות ביטחון שמקיפים אותנו כל הזמן. יש לפעמים התרעות צבע אדום אבל אנחנו עוד לא חווינו אותן. בכל מקרה, בשטחים החקלאיים אין לרוב מיגוניות וצריך לרדת לקרקע ולכסות את הראש. אפשר לשמוע כאן את תותחי צה"ל שמפגיזים בעזה אבל אחרי זמן קצר נכנסים לקור רוח".
על פי בן מאיר, חוויית ההתנדבות היא גם חוויה חברתית-ישראלית שמאפשרת לה להכיר אנשים שלא הייתה מכירה בשגרת יומיום. "הכרתי השבוע עוד מתנדבות והתחברנו מהר מאוד למרות שאנחנו מגיעות מקצוות שונים של החברה הישראלית. כיף לנהל שיחות בזמן העבודה, להכיר אחת את השנייה ולספר על הלימודים. דיברנו כבר על זה שנשמח להמשיך להתנדב פה אם שנת הלימודים תתעכב".
מה חשוב שאנשים ידעו היום על עבודה חקלאית?
"אני מקווה שבעקבות מה שאנחנו חווים נלמד להעריך יותר תוצרת ישראלית ונדע גם לצרוך אותה בשגרה, אני מודה לכל מי שלוקח חלק במיזם. לקט ישראל ובנק לאומי קיבלו אותנו בידיים חמות. הלוואי והביחד הזה יישאר איתנו גם אחרי ושהמפגש עם קצוות שונים בחברה ימשיך. כולם ביחד ולא הולכים לשום מקום".
"מי שנשאר פה הם רק חקלאים"
יוסי עינבר (45), עזב את הבית שלו באוהד ביום המתקפה ב-7 באוקטובר.
"היינו בממ"ד, אשתי עמית, שלושת הבנים שלנו ואני. ברגע ששמענו יריות מהמושב לידנו ברחנו לכיוון מצפה רמון והגענו לקיבוץ משאבי שדה. במזל, לא פגשנו את המחבלים בדרך. זה היה יותר מפחיד להישאר בבית ולחכות להם".
למחרת, למרות שהשטח טרם טוהר והירי הכבד המשיך, עינבר חזר לבדו לשדות שלו. "מי שנשאר פה הם רק חקלאים שהם גם כיתת הכוננות", הוא אומר. "חזרתי כדי להיות עם העובדים שלי. הרבה תאילנדים עזבו. המדינה לא השאירה לנו ברירה, אנחנו חייבים לשרוד ולהתפרנס".
"לא צריך ללמד אותם בכל יום את העבודה מחדש"
עינבר הוא דור שלישי לחקלאות, מגדל עגבניות בעיקר, חצילים קישואים, קולרבי וכרובית. עד לפני שנים ספורות בכלל לא רצה להמשיך את מפעל החיים של אביו, שבעצמו ייעץ לו לא להיות חקלאי. "בסוף ידעתי שאני אעשה את זה אחרת. אני רואה את עצמי כמנהל עסק ומאוד אוהב את מה שאני עושה. אני מאמין שאפשר להצליח בחקלאות בארץ למרות כל הקשיים שהמדינה מערימה".
בשבועות הראשונים הוא הסתמך על מתנדבים שהגיעו מלקט ישראל וארגונים נוספים. "מתנדבים התחילו להגיע כל יום אבל בכל פעם אחרים. אני עובד עם לקט ישראל כבר 15 שנה. הם מגיעים לשדות, קוטפים ומצילים תוצרת ותורמים אותה. הם פנו אליי ואמרו שיצרו שיתוף פעולה עם בנק לאומי והתאחדות הסטודנטים כדי שסטודנטים יגיעו אלינו להתנדב. זה מדהים בעיני כי לא צריך ללמד אותם בכל יום את העבודה מחדש. זה גם מונע הרבה נזקים של מתנדבים לא מיומנים והרבה יותר מבורך.
אילו תגובות אתה שומע מהמתנדבים?
"הסטודנטים חמודים מאוד ועפים על העבודה. הם מאוד אוהבים את מה שהם עושים. אני איתם בשטח ומביע את ההערכה שלי ושזה לא מובן מאליו שהם מגיעים. הם מבינים את המשמעות של להיות חקלאי".