הנה משפט שכנראה לא שמעתם הרבה זמן: אתם פשוט חייבים לראות את הסרט הזה! לפחות לא אם עברתם את גיל 13. הנה תחושה שכנראה לא הרגשתם כבר הרבה זמן: וואו. זאת אומרת, מה שראיתי עכשיו על המסך היה כל כך מפעים, עוצמתי, מעורר תובנות או פשוט כיף לא נורמלי, שהחיים שלי לא יחזרו להיות כפי שהיו. או: בא לי לראות את הסרט הזה שוב כבר מחר. ולכל הפחות: אני מוכרח להגיד לכל מי שאני מכיר שהוא חייב לראות את הסרט הזה.

מסכמים את 2015 ב-mako:

כבר לא מעט שנים אנחנו עדים לזליגת איכות מהמסך הגדול לקטן. תחילה היתה זו זליגה אטית, זהירה, אבל לאט לאט הפכה הזליגה לשיטפון של ממש. התכנים, השחקנים, העניין הציבורי, הדיבור בעבודה ליד עמדת הקפה. אפילו החלום הנכסף לזכות באוסקר די התפוגג. אני אסתפק באמי על מיני-סדרה ל-HBO, תודה. מרוב שיש מה לראות בטלוויזיה, אנשים כבר התחילו להתלונן שנמאס - יותר מדי סדרות, יותר מדי דמויות, יותר מדי עלילות, יותר מדי נופים יפים, יותר מדי אלימות, יותר מדי שריטות אישיותיות. כל השפע הזה נוראי ממש, נראה לנו שפשוט נפסיק לראות טלוויזיה.

רק שאז נפספס סדרות מושלמות כמו "אוליב קיטרידג'" ו"הנותרים". רק שאז נדלג על קומדיה מתוקה מרירה כמו "הכי גרועים שיש". אז אולי במקום להגיד, אוף, כמה מסעדות יש, והכל כל כך טעים, אז בואו לא נאכל יותר כלום, כדאי שניקח לצלחת רק את מה שטעים לנו ומזין אותנו? אולי נלמד לברור את מה שאנחנו מכניסים לגוף וללב ואת מי שאנחנו מדברים איתו על זה אחר כך? כך או כך, לגווע ברעב לא נגווע.

אין תמונה
"בויהוד", לפחות שחרר אצלנו אמוציות

אהבנו אותך לפני שהתמסחרת

אבל אנחנו לא כאן בשביל לדבר על טלוויזיה אלא על קולנוע. והבצורת הקולנועית בהחלט מאיימת לגרום לבטן שלנו לקרקר. כאמור, ההידרדרות אל מחוזות הפופולריה הרדודים לא כאן מאתמול, אבל בהחלט נראה ש-2015 ממש הגזימה – הסרטים שהיא הציגה לנו התנדפו יותר מהר מאצטון. כל כך עלוב היה ההיצע של השנה החולפת, שהתרגשנו מלהיות תקועים שלוש שעות על המאדים עם מארק וואטני וקומץ תפוחי אדמה. תודה לאל שלא בטטות. ל-2014 לפחות היה את "בויהוד" של לינקלייטר לריב עליו. כמה אמוציות השלכנו זה על זה בגללו, כמה גידופים בריאים.

והשנה? הדים קלושים של המלצות (לא מעט חיבבו את "נערות פרא" הטורקי, או לפחות את הפסקול), חילוקי דעות מינוריים סביב ג'יימס בונד החדש, הפורפליי המתיש בעולם של "חמישים גוונים של אפור" שהוביל לאפס אורגזמות, עוד סבב פארודיות על העולמות המהוקצעים עד כדי גיחוך שיוצר סורקין, הרחוקים אלף שנות אור גם ממאדים, ואינספור דקות מבוזבזות במקרה הטוב וגורמות סבל במקרה הרע. ואני כותבת אינספור כי באמת לא הפסקתי לנסות, אבל הפעם היחידה שיצאתי נפעמת מאולם הקולנוע השנה היתה אחרי הקרנת עיתונאים של פרק הבכורה של העונה השנייה של "פארגו".

אין תמונה
"אוורסט". זהירות, מאחורי ג'ייק ג'ילנהול מתחבאת קירה נייטלי
    

אז נכון, לילדים שבינינו היתה שנה לא רעה בכלל. הם קיבלו עוד "מפלצת של מלון" ועוד "המיניונים", וגם את "הקול בראש" ו"הנסיך הקטן" ו"אסטריקס" ועכשיו את "הדינוזאור הטוב". אבל לבד מהטף, המצב לא מזהיר. האולפנים הגדולים אחוזי ההיסטריה שמנסים לפנות לכו-לם, ולא להידחק מחוץ לשום סיווג גיל, פחות מצליחים עם הקטע של כולם, והשאירו את בוגרי בית הספר היסודי עם רשימת צפייה שנראית כמו משהו שנופל מיומן לנוער עם ADHD. "הנוקמים: עידן אולטרון", "מהיר ועצבני 7" – שמישהו יעביר לי משחה נגד אקנה. הקומדיות הרומנטיות כבר לא רומנטיות, השעה וחצי כבר הפכו לשעתיים וחצי (ולא, זה לא יוצר עומק, זה יוצר פצעי לחץ), ואף אחד עדיין לא הצליח להשתלט על קירה נייטלי ולגרום לה להפסיק לשחק.

במקום להתמקד בעניינים פעוטים כמו עלילה וסאבטקסט מתאבססים רק על התלבושות והתפאורה והאפקטים, שלא לדבר על בתי הקולנוע, שדואגים לספק לנו עוד ועוד הפעלות ומתקני לונה פארק. מסכים אימתניים בשישה ממדים, מערכות סאונד שיוצאות מגרעיני הפופקורן, כיסאות שמתפקדים על תקן המזרקה של אגם ומשפריצים עשן ומים, וזרמי אוויר וערפל שמנשבים מכל עבר. איבדתם אותי כבר בקטע של המשקפיים המעצבנים שמחשיכים את המסך ועושים כאב ראש.


.

ומה צופן לנו העתיד? עוד שעמום, עוד רימייקים, עוד ספין-אופים, עוד פריקוולים ומיני "יקומים משותפים" שמאגדים את כל אלה, ובעיקר עוד תוכן שיווקי עם הבזקי עלילה קלושים. אבל תכף חוזרות "ברון" ו"לותר", אז מה אכפת לי.