לפני ארבעה חודשים אירע אסון ביחידת אגוז המובחרת, כשקצין ביחידה ירה למוות בגלל טעות בזיהוי ברס"ן אופק אהרון וברס"ן איתמר אלחרר. זאת, בעקבות חוסר תיאום בין הכוחות שיצאו בנפרד לסיור לילי בסמוך לבסיס, בעקבות חשד לגניבת אמל"ח על ידי בדואים.
אורית אהרון, אמו של אופק ז"ל, משחזרת שוב ושוב בראשה את הלילה ההוא ותוהה מה היה קורה אם הייתה מצליחה לעכב את בנה מלצאת לפטרול, ולו בכמה שניות. "אירוע הגניבה נגמר, היה אפשר לסגור את זה בחקירת מצ"ח ואופק יכול היה ללכת לישון, אבל בכל זאת שלושת המפל"גים המופלאים האלה החליטו לצאת לסיור באיזור המטווחים, כדי לוודא שבדואים לא מתקרבים ושהמאהל בטוח", סיפרה בשיחה עם ניב רסקין.
"במקביל אליהם יצא לסיור קצין ללא אישור וללא סמכות, בלי לתאם עם המפקדים. מפגש הגורלות הזה גרם לתוצאה הטרגית. זה כל הזמן מלווה אותנו, אולי אם היינו מעכבים את אופק בדקה או שהייתי מתקשרת אליו והוא היה מתעכב בכמה שניות, זה לא היה קורה. זו תחושה קשה שמלווה אותנו כל הזמן".
יש הרבה מחשבות על גורל?
"אני אדם מאמין ומאמינה שככל שהאירוע יותר לא הגיוני, ככה זה נראה לי גורל. הגדירו את זה בצבא כתאונה שלא קרתה בחיים. זה לא דו"צ אלא זיהוי שגוי, שיקול דעת מוטעה, של החייל שירה. אני תמיד אומרת שאופק ואיתמר כנראה היו צריכים להיהרג איכשהו, ומי שהרג אותם הוא שליח השטן. הוא נבחר למשימה, לצערי ולצערו".
אחרי שקיבלת את הידיעה הזאת, איך התחלת בכלל לאסוף את עצמך?
"עד היום, כבר ארבעה חודשים, שזה לא מתעכל. פשוט אי אפשר לעכל את זה. כל יום אני קמה בבוקר ומרגישה כאילו זה סרט שלא שייך אליי. הרצון הזה לשמר את הזכר של אופק, לדבר עליו ולשמוע עליו, מתגבר עליי. אני מתרכזת בזה, פחות במה שאני מרגישה, יותר בלעשות בשבילו כי הוא היה ראוי לזה".
אחרי השבעה אמרת, "אני מדמיינת את אופק בא, מבשר לי על מותו ואומר - אמא, אל תעשי מזה עניין".
"נכון, זה כזה אופייני לאופק. יחד עם זאת, אני מדמיינת שהוא היה אומר לי שהוא רוצה לחקור לעומק את מה שקרה. מה הוא פספס, מה אחרים פספסו, מה הקצין שירה פספס. זה היה במשמרת שלו, הוא היה לוקח אחריות על הכל, וחוקר למה זה קרה לו. דיברנו כמה פעמים בתקופת השירות שלו על שבי. הוא תמיד אמר שאם חס וחלילה ייקחו אותו בשבי, הוא לא מוכן שייתנו אף מחבל בתמורה לחזרה שלו. לא לקחנו בחשבון שהוא ימות בתאונה כזאת טרגית, הוא לא התאמן לזה ולא אימן את החיילים שלו לזה. הוא אימן אותם להילחם במחבלים".
תוך כדי השירות שלו, חששת מהנורא מכל?
"ברגע שהוא החליט להתגייס ניסיתי לשכנע אותו שאולי יילך לכיוון אחר, אבל כשהוא נעול על משהו לא יעזור כלום. כשהוא התגייס אז כמובן שלא ישנתי בלילות, הייתי מתעוררת מודאגת ומנסה להתקשר אליו, למרות שלא תמיד הוא יכול היה לענות. אחרי כל כך הרבה שנים בצבא מתרגלים לאט לאט ומכילים את הדאגנות הזאת".
דיברת איתו על הפחדים האלה?
"בוודאי, הוא היה מנסה להרגיע. הוא תמיד אמר שהכל בסדר ובשליטה. כשהוא היה בכל מיני פעילויות ושאלתי אותו איפה הוא והוא לא יכול היה לענות, הוא היה כותב לי בסוף, 'אני במקום מבטחים, הכל בסדר'. זה היה המשפט שלו. הוא אף פעם לא נתן הרגשה שמסוכן אלא שהכל בשליטה, אבל אנחנו ידענו".