"מור הייתה משהו אחר. אני מתעצבנת משטויות – והיא הייתה כמו... כמו סם הרגעה בשבילי, אין לי דרך אחרת להסביר לך. הכל חיובי אצלה, הכל טוב אצלה". במילים האלה פותחת דניאל אופואורו, חברתה הטובה של מור שקורי ז"ל, את השיחה שלנו. מור, בת 28 בנופלה, הייתה בבוקר 7 באוקטובר בשלהי משמרת הלילה שלה בתחנת המשטרה בעיר הולדתה, שדרות, שם שירתה.
"דיברנו ביום חמישי וקבענו להיפגש שבוע לאחר מכן, והיא באמת אמרה לי שהיא עובדת לילה ושהיא תדבר איתי במוצ"ש, כי היא שומרת שבת, הצדקת-על שלי", משחזרת דניאל, חברתה מקורס השוטרים שעברו יחד לפני כשש שנים.
כשפלשו המחבלים מהרצועה לשדרות הייתה מור מהראשונים שנתקלו בהם. עם שוטרים נוספים בתחנה היא עלתה לגג כדי להילחם בהם, משם ניהלו קרב גבורה של מעטים מול רבים. דניאל הספיקה לשוחח איתה באותם רגעים. "ב-9:04 התקשרתי והיא ענתה לי, ושמעתי בקול שלה שהיא מפוחדת. היא אמרה לי: 'אנחנו נלחמים ואין לי תחמושת, דני, אני לא יודעת אם אצא מזה, אנחנו פה על הגג, כולם מתים סביבי, אם אני לא חוזרת תשמרי על כולם'. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ואני אמרתי לה שאני אוהבת אותה, וככה סיימנו את השיחה".
במשך שעות ניהלו מור ושאר השוטרים על הגג קרב מול בני העוולה, שהיו חמושים עד צוואר בנשקים אוטומטיים, ברימונים וברובי צלפים. אולם כל זה לא מנע ממנה להציל חיים; במהלך הקרב נפצע אחד השוהים על הגג קשה, מור נחלצה לעזרתו ואלתרה מהחולצה שלו חוסם עורקים, מה שככל הנראה הציל את חייו.
ברגעים הדרמטיים של אותו בוקר סיוטי, על גג תחנת המשטרה בעיר הולדתה, הספיקה מור להיפרד בטלפון גם מאמה. באחת מהשיחות ביקשה ממנה: "אמא, אם אני לא שורדת, תדעי שאני אוהבת אותך, אוהבת את אבא, ותשמרו לי על ספיר". מור נלחמה בעוז ובגבורה כחמש שעות, עד שנפגעה לבסוף קליע צלף ונהרגה במקום.
"מה שזוכרים ממור הוא שמחת החיים, החיוך, בכל מקום שהיא דרכה בו היא חייכה והאירה פנים. אין אדם שלא אהב אותה. אני לא יכולה להצביע על בן אדם אחד בעולם שלא אהב את מור", מספרת ספיר אחותה. "מור הכניסה אור ושמחת חיים בכל מקום, צחוקה המתגלגל מלווה אותנו עד היום. דרך הארץ שתמיד עמדה מולה, הנתינה לזולת והלב הענק", ספדה לה.
דניאל, שתועדה בתמונה מצמררת מתאבלת על קבר חברתה הטובה, שחזרה את אותם רגעים: "אני יושבת שם ואומרת לה שאני אוהבת אותה, ושאני לא מאמינה בכלל שדבר כזה קרה. אני אומרת לה בעיקר תודה שהיא השאירה בי את החותם שלה, כי אני מסתכלת על החיים אחרת".
"באותה שבת", נזכרת דניאל, "קיוויתי כל כך שהיא לא תזוז, שהיא תשב במקום שהיא נמצאת בו ושבעזרת השם יבואו לחלץ אותה. אבל לא, היא לוחמת, היא נלחמה. עד הרגע האחרון היא נלחמה, לא ויתרה".
השיר האהוב על מור היה "מחשבות טובות", והוא היה כל כך מזוהה איתה. ארוסה דוד פוקל קעקע את מילותיו על גופו לזכרה. פוקל, שוטר בעצמו, עבר מתחנת אשקלון לשרת בתחנת שדרות, שם נפלה בגבורה ארוסתו, וממשיך מאז את דרכה.
