זה היה אחד מהאירועים הקשים והזכורים ביותר של מלחמת לבנון השנייה. 12 חיילים וקצינים מגדוד צנחנים במילואים 9255 נהרגו מפגיעת קטיושה שנפלה על שטח הכינוס בו שהו סמוך לכפר גלעדי. תוך זמן קצר מאוד אזרחי ישראל נחשפו למראות הזוועה בערוצי החדשות. חיילים רצים, למסוקים, אלונקות ודם בכל מקום.
15 שנים עברו מאז אותו אירוע שנשאר צרוב בגופם של מי שהיו שם ושרדו. אחד מהם הוא רס"ן במיל' אייבי עומר (66) שעובד כמורה ובלבנון השנייה היה מפקד הפלוגה, שאיבד 12 מחייליו באותו אסון קשה.
רגע לפני יום הזיכרון פגשתי את אייבי בבית של בנו, ד"ר דותן עומר, גם הוא לוחם צנחנים במילואים מלבנון השנייה. האב, בוגר מלחמת יום כיפור ולבנון הראשונה, הגיע לאותה מלחמה כשהוא ממשיך לעשות מילואים הרבה מעבר לגיל שנקבע בחוק.
ישבנו יחד לשיחה לא פשוטה על האירוע הקשה שצרוב עמוק בגופו ונשמתו. באותה שיחה אייבי סיפר לי גם על התחושות כשבנו דותן נכנס כלוחם לעומק לבנון, ימים ספורים אחרי שהוא איבד את הפקודים שלו.
הפציעה שהצילה את חיי
סיפורו של אייבי התחיל שנים רבות קודם. "התגייסתי לצנחנים במאי 1973 וחמישה חודשים אחרי התגלגלתי למלחמה" סיפר. "ביום שבת ירדנו לסיני ועשינו סיור ראשון. כשהגענו ראינו את כל המסוקים, טילי הנ"מ והמטוסים שנופלים. התחלנו להתארגן ולמחרת יצאנו למרדף מוסק אחרי הקומנדו המצרי שהונחת בשטח, כשדי מהר התפתחו חילופי אש, עד שחטפתי כדור ורסיסים".
אחרי שנפצע אייבי פונה במטוס 'פייפר' לשארם א-שייח, משם לחצרים ואז לבית החולים. "הפציעה הזאת הצילה את החיים שלי", אמר וחשף סיפור שאת חלקו דותן הבן שישב ליד שמע בפעם הראשונה. אחרי שאייבי נפצע ופונה, חיל האוויר המצרי תקף את המקום בו שהו חבריו לצנחנים. "כתוצאה מזה כמעט כל הכיתה שלי נהרגה. כשהייתי בשיקום הודיעו לי שהחבר'ה שלי חטפו חזק וזהו"
אחרי השיחה שלנו, דותן אמר לי שהכיר את סיפור הפציעה של אביו אבל זו פעם ראשונה ששמע על הפרטים. "לא ידעתי למשל שהוא היה במרדף מוסק מול הקומנדו המצרי". אחרי חצי שנה ושיקום ארוך חזר אייבי לסיני. בהמשך, עבר עם הגדוד שלו לחזית הסורית, שם התנהלה מלחמת ההתשה שאחרי יום כיפור, באזור החרמון ואתרי קרבות נוספים.
בתום שלוש שנות סדיר השתחרר מהצבא וכמו צעירים רבים למד והפך למורה. בהמשך הקפיד לעשות מילואים, כשדי מהר הפך למ"כ וסמל מחלקה. במסגרת הזו גם נלחם במלחמת לבנון הראשונה.
כמילואימניק ותיק עבר לפלוגת המפקדה והמשיך לעשות מילואים גם כשעבר את גיל 45. שמונה חודשים לפני מלחמת לבנון השנייה, התמנה למפקד פלוגת המפקדה של גדוד 9255 בחטיבת הצנחנים במילואים "הצפונית".
"התחילו דיבורים בחטיבה על מלחמה והיה ברור שבאיזה שלב ניכנס פנימה", מספר אייבי על פרוץ מלחמת לבנון השנייה מהזווית שלו. "באופן עצמאי, בלי שגייסו אותי, החלטתי לעלות צפונה ודי מהר הבנתי שאף אחד לא יודע מה קורה. חסרים נגמ"שים ואין ציוד. התחלנו לעבוד ובשיא החוצפה", הוא אומר בהומור, "מה אני מגלה? שאת דותן גייסו לפני".
בזמן שרס"ן במיל אייבי עומר מארגן את ציוד הגדוד שלו מבלי שגייסו אותו בכלל, הבן דותן קיבל צו 8 כשהוא משרת אז כסמל מחלקה בגדוד 9263 באותה החטיבה של אבא. תחילה נשלח לרמת הגולן שם החליפו את הכוחות הסדירים. אולם לשניהם היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שייכנסו ללבנון.
"אני לא אדם חושש, בעיקר בגלל שידעתי מה קורה ומה התהליכים. ידעתי בכל שלב איפה דותן ומה הוא עושה", אמר אייבי. כשדותן היה לוחם בחטיבת הצנחנים הסדירה, הוא השתתף בהיתקלות מוצלחת מול חיזבאללה ואף קיבל תעודת הערכה מאלוף הפיקוד על התפקוד שלו. "אחרי ההתקלות הוא התקשר ואמא שלו מאוד חששה. אני לא חששתי כי אתה מבין שאם הוא התקשר אז הכל בסדר".
כפי שצפו די מהר החטיבה נכנסה לשטח לבנון. "ביום שבת יצאנו להתארגנות אחרונה. כשהגדוד שלי נכנס ללבנון היה לי ברור שגם אני צריך להיות בפנים", מספר אייבי. "אבל אחרי שדותן נכנס הבנתי שזה יהיה מוגזם מדי ששנינו נכנס ללבנון ונשארתי בחוץ".
עמוק בתוך הכאוס
אייבי שראה כמה מלחמות בחייו הבין שהפעם הסיפור שונה. "בחטיבה ראיתי שעצרו כוחות לפני שהשלימו את המשימות שלהם", סיפר. "יוסי הסגן שלי מדווח לי שהם מנסים למצוא מקום אחר להתארגן בו. פה היה רגע שעיכב אותי בחזרה לפלוגה, כשאמרתי לעצמי בו ננסה להנדס עוד משהו, לארגן עוד ציוד". עיכוב שכנראה הציל את חייו.
אייבי חוזר לבסוף לכיוון הפלוגה שלו ובדרך רואה את רב החטיבה עוצר טרמפים. "אני שואל אותו מה אתה עושה פה. הוא עונה ששמע שקרה משהו בכפר גלעדי, אמרו לי תלך כי יש פצועים ונפגעים, אבל לא כל כך הבנתי ולא קישרתי. חשבתי שהנפילה הייתה בתוך כפר גלעדי, שם היו הרבה כוחות צבא".
אייבי מתקשר לסגנו יוסי ואין כל תשובה. "עדיין לא קישרתי או דאגתי. גם לא כשהתקרבנו ואני רואה את המסוק ככה עולה לאוויר. נכנסתי לחניה, יוצא מהרכב כשאני משאיר אותו מונע ואז חייל שלי רץ אליי כשהוא בהלם. אז הבנתי מה קרה".
אייבי מגיע לזירה זמן קצר אחרי שהרקטה נפלה ורואה שם את התמונות הקשות ביותר, האנשים שלו הרוגים ופצועים. "הבנתי שאין ברירה וצריך לתפקד. לא בטוח שאם הייתי בגיל 30 זה היה אותו הדבר, אני מעריך שאופן הפעולה שלי היה בגלל הגיל והניסיון", סיפר.
בתוך הכאוס הוא התעשת מהר, רצה למנוע חרושת שמועות לפני שיסתיים הליך זיהוי הגופות. אחד מאנשי הרבנות ראה את אייבי ליד האלונקות ואמר שאסור לו להיות שם. האחרון הסביר לו שהוא המפקד של החיילים שנהרגו. "הוא הסתכל עליי בחמלה נוראית ואז שאלתי מה קורה עכשיו, הוא ענה לי שצריך לזהות את הנופלים. עניתי לו שאף אלונקה לא זזה משם בלי אישור שלי, כי אם לא אדע את מי לקחו ולאן, יהיה בלאגן. התקשורת כבר עבדה ולא רציתי שיצאו שמועות לפני שההליך יסתיים".
בזמן הזה כלי התקשורת צילמו את הרכב של אייבי שנשאר מונע בחנייה. מה שכמובן יצר לחץ אדיר בבית, כשהוא לא מודע כלל לכל העניין. "הייתי מרוכז באירוע ולא הייתה לי מודעות לעורף", הסביר.
למקום מגיע גם המח"ט, אל"מ בועז עמידרור. אייבי אומר לו להזמין מיד את הקב"ן. "עבור בוגר מלחמת יום כיפור להזמין קב"ן זה בלתי נתפס". כשהמח"ט שואל את אייבי אם הוא רוצה שיביא פלוגה אחרת שתבצע את המשימות שלהם, הוא מסרב. שניהם מרכזים את החיילים ומדברים איתם.
"אמרתי להם, אני רוצה לשמוע את כולכם. שכל אחד פה ידבר. הזעקתי למקום גם את אילן, המג"ד הקודם, כי היה לי ברור שאני חייב סיוע ולבד יהיה קשה להשתלט על האירוע". אייבי מחלק את הפלוגה שלו כולל קציני עבר שהזעיק למשימות, חלק ממשיכים לנהל את המפקדה עבור הגדוד שנכנס ללבנון וחלק מנהלים את האירוע הטראגי.
"עבור בוגר מלחמת יום כיפור להזמין קב"ן זה בלתי נתפס. הזעקתי למקום גם את המג"ד הקודם, כי היה לי ברור שאני חייב סיוע ולבד יהיה קשה להשתלט על האירוע".
אייבי עומר
בינתיים הוא ולינוי קצינת השלישות הולכים לזהות את ההרוגים. "היו 24 שמות של חיילים שחסרים ולאט לאט, בתהליך מאוד ארוך, אני ולינוי מזהים את ההרוגים ומצמצמים את הרשימה. דאגתי שאף אחד לא ידבר עם המג"ד, שכל המידע עובר רק דרכי, כדי שלא יהיה בלאגן. למג"ד אמרתי שאף אחד לא מעביר לו את השמות חוץ ממני".
אחרי שסיים את זיהוי ההרוגים יצא עם קצינת השלישות לבתי החולים. כשחזר שוב ריכז את החיילים כדי שידברו. "הם היו מאוד המומים וידעתי שהם מסתכלים עלי. באותו ערב היה חשוב לי לשים אותם בפוקוס, שידברו, ולחלק משימות. גם אם זה אומר שחייל ייקח עשר פעמים את אותו ארגז ממקום למקום. לא ויתרתי להם גם בארגון של משימת הלוויות של ההרוגים".
בתוך הכאוס של המלחמה, אותם אנשים שחייהם ניצלו, שראו את חבריהם נהרגים ונפצעים מול עיניהם היו אלה שהמשיכו לדאוג לכוחות בעומק לבנון ולארגן את הלוויות.
"כאילו שהיה עליו שבב"
בזמן הזה הבן דותן עוד היה ברמת הגולן כשהתחיל לשמוע דיווחים ראשונים על האסון. "הייתי במוצב אחרי פעילות לילה ואז אסף (סמ"פ של דותן שהוא גם חבר ילדות שלו) הגיע ואמר לי תבדוק מה עם אבא שלך כי הוא שמע מחבר משותף שלנו שהיה משהו עם צנחנים. אחרי רבע שעה אסף אמר לי שזו המפקדה של 9255 אבל שאבא שלי בסדר. אני מבין שזה אירוע עם קטיושה ושיש נפגעים אבל לא מעבר לזה. נלחצתי כי לא הצלחתי לתפוס את אבא בטלפון".
על תחושותיו עם קבלת הבשורה אמר דותן: "מצד אחד הוקל לי שהוא לא נפגע אבל אני מבין שהסיפור מורכב מאוד ומדובר בחיילים שלו. כשהייתה לי ההתקלות בסדיר, המ"מ נפגע מכדור בבטן ואני כסמל לקחתי אחריות ופיקוד על האירוע".
דותן מספר שבחצי שנייה הראשונה באירוע כזה הלב נופל לתחתונים, שקשה לך לנשום כאילו זרקו אותך למים קפואים. "אבל מהר מאוד זה עובר למחשבות על הסביבה ואיך אתה צריך לתפקד כדי שכולם יחזרו בשלום. אז הבנתי את גודל האחריות שיש על אבא ושהוא בטח לא יכול לדבר עכשיו. כן היה לי חשוב לדבר איתו כדי להראות לו תמיכה ושאני כאן אבל אני מכיר אותו במצבים קשים והיה לי ברור שזה הבן אדם שיודע להזיז דברים ולתפקד".
דותן הצליח לדבר עם אבא שלו לפחות מדקה, רגע לפני שאייבי הלך לזהות את ההרוגים. "אמרתי לו שאני אוהב אותו וזהו. לפעמים לא צריך לדבר יותר מדי".
כמה ימים אחרי זה אייבי מספר שאמרו לו שדותן עומד להיכנס ללבנון. "אמרתי שאלך לראות אותו והגעתי בדיוק כשבגדוד היו במסדר לפני הכניסה. דיברנו חמש דקות. לפעמים לא צריך להגיד יותר מדי והמבט מספיק. גם סמכתי עליו וידעתי שהוא יודע לתפקד". דותן מוסיף, "הוא לא אדם שמראה רגשות. האמת שגם אני לא".
אייבי חוזר לפקד על הפלוגה שלו כאילו לא היו לו 12 הרוגים ומספר דומה של פצועים. דותן נכנס ללבנון וכמה שעות אחרי כבר נלחם. "ידעתי בכל דקה איפה הוא נמצא ובגלל זה פחות דאגתי. במסגרת התפקיד היה לי "ורד אדום" (סוג של טלפון צה"לי) וזה כאילו שהיה על דותן שבב. ברגע ששמעתי משהו התקשרתי למ"פ שלו ושאלתי מה קורה".
בשלב הזה אייבי פונה אל דותן ואומר, "ידעתי על האירוע במרכבה, על הטנק שהתפוצץ מולכם. אחרי כל אירוע התקשרתי להלל המ"פ לראות שהכל בסדר. אז קצת הורידו עליכם וירו עליכם, אבל הכל בסדר".
שדה הקרב הנפשי
אחרי שהמלחמה הסתיימה דותן חזר ללימודים אותם סיים לבסוף כד"ר לביולוגיה. גם אייבי חזר לחייו כמורה, אבל לא באמת. "לקח לי כשש שנים לעבור את זה", סיפר. "זה לא כמו הכיתה שאיבדתי ביום כיפור. פה אתה המפקד ויש לך גדוד לשקם. יש פצועים, יתומים ואלמנות שאתה האחראי לכל אחד מהם ולא יכול לשבת בשקט".
הוא מספר איך זה בא לידי ביטוי: "בכל יום שלישי הייתי עולה לרכב לבקר את המשפחות, מסיים חלק מהן, ישן לילה ברכב ואז ממשיך לבקר את השאר. ככה 13 משפחות (12 הרוגים מהאסון ואחד נוסף שנהרג לאחר מכן בלבנון). תקופה מטורפת ולכן לא יצאתי מזה".
בשנים הראשונות דאג שכל החיילים שלו ובני המשפחות יקבלו טיפול נפשי. אבל רק לעצמו לא דאג. "היה שלב שהמפקד של היחידה לתגובות קרב אמר שיאשפז אותי בכוח. אמרתי לו נראה אותך. אתה לא יכול. היה לי ברור שאני אשבר, אבל רק כשהכל יסתיים וכולם יקבלו את הטפול שלהם. בינתיים אפשרתי לעצמי לבכות רק בלילות".
דותן מספר שבתחילה לא היה ער למצב של אביו. "באיזה שלב אני מבין מה קורה איתו", סיפר דותן. "גם זה רק דרך אמא שלי ולא ממנו. אי אפשר היה לדבר איתו, הוא היה באירוע מאה אחוז".
כפי שצפה עוד בהתחלה אייבי נשבר בסופו של דבר רק אחרי כשש שנים והחל לקבל טיפול. הבן דותן הסביר ש"הסביבה לא מבינה מה עובר על האנשים האלה. אבל כל העניין של הטיפול זה לגרום לך להבין שהסביבה בחיים לא תבין אותך. היחיד שיבין אותך זה רק מי שהיה שם. הטיפול גורם לך להבין שאתה צריך לחיות עם סביבה שלא תבין אותך. אי אפשר לחיות כל הזמן את מה שהיה והטיפול יגרום לך לחיות במעברים עם הסביבה שלא מבינה אותך, ולהיפתח אליה לצד הדבר העצום שקרה לך".
אייבי מסביר שהוא היה טוטאלי בקשר עם המשפחות ובשיקום הגדוד. "אחרי המלחמה התחלנו להתאמן כמו מטורפים. אתה עושה סדר עדיפויות של קודם הם, המשפחות והחיילים שלי. זה טיפול שלא נגמר לעולם ועד היום אנחנו בקשר טוב". הוא מודה בעצמו ש"זה היה גם כרטיס הבריחה שלי מתוך הבנה שאת הטיפול אעשה רק אחרי שאסיים את זה ואשבר. זה מה שקרה באמת. נפלתי וזה בסדר גמור ומותר".
יש להם מסר אופטימי לסיום. "בסוף אתה רואה שהכעסים והאשמה נשארו מאחור. השכול לעולם לא יעלם, אבל לצדו המשפחות והחבר'ה ממשיכים לשמוח, להתפתח, להביא ילדים", אמר אייבי.
לפני חודשיים, כשהוא בן 66, אייבי סיים את שרות המילואים שלו. חזר לתלמידים שלו והעביר את המקל לדור הבא. גם דותן החליט לסיים לאחרונה את שירות המילואים שלו. "עכשיו היה יום השואה", סיכם דותן עם מה שנותן לו פרופורציות ותקווה, "ואתה רואה שגם אחרי אירוע היסטורי כל כך קשה, החיים חזקים מהכל וממשיכים".