"אני לא מבין משהו מאוד בסיסי בצבא. מאז שנולדתי לימדו אותי שהדבר הכי חשוב הוא חופש. הרצון החופשי, הבחירה החופשית, כל זה. לימדו אותי לשאוף לחופש ולהיות חופשי. ואז מגיע הצבא וזה בדיוק ההיפך. במשך שלוש שנים אתה לא חופשי. מישהו אומר לך מה לעשות ואתה חייב לעשות אותו. אתה לא שואל שאלות, לא מתווכח, פשוט עושה. אני לא מצליח לסדר לעצמי בראש את הניגוד הזה בין מה שאני אמור להיות לבין המקום שאני אמור ללכת אליו".

אור הוא מלש"ב, מיועד לשירות ביטחון, אחד מחבורה של שבעה צעירים שאני מלווה בתקופה שלפני הגיוס ובחודשים הראשונים שאחריו. את הדברים האלה הוא אומר בפגישה השנייה שלי איתם, וזו כנראה הפעם היחידה שאחד מהם מעלה איזושהי תהייה מהותית לגבי הגיוס שלהם לצבא.

אותי זה קצת מבאס, כי מה שהיה לי בראש זה גרסה מודרנית של הסרט "בלוז לחופש הגדול". חשבתי שאפגוש את אהרל'ה הפציפיסט ואת מוסי המתלבט בין קרבי ללהקה צבאית, מודל 2018. אז נכון, סרטו של רנן שור עסק בחבר'ה שיודעים שהם מתגייסים לתוך מלחמה, ועוד מלחמת ההתשה נטולת התהילה, אבל רבאק - צבא זה עדיין צבא. חבר'ה לפני גיוס אמורים להיות עסוקים מעל הראש בתהיות, בחששות ובפחדים שמציפים אותם. זאת  אחת התקופות הפסיכיות שמישהו יכול לעבור, השנים הכי יפות של החיים שנלקחות, ואין פה אף גיטריסט שישיר שאין מלחמות צודקות. כולם פשוט הולכים. כמו שאני הלכתי.

"כולם ממשיכים לבלות ואני על מדים"

אני מאחר לפגישה הראשונה. קיץ 2017, אני בן 40, ציני ועייף מדי בשביל שבעה צעירים נלהבים לקראת גיוס. למי בכלל אכפת. בכל פעם שאני חושב על צבא בשנים האחרונות זה רק בהקשר של הבן שלי, ובעיקר על זה שאני לא רוצה שהוא יהיה שם. גם אם לא יהיה קרבי. אני הייתי ג'ובניק וזה פשוט שיגע אותי. שלוש שנים של אי-עשייה במקום, ובכן, איזושהי עשייה. צעירים אמריקאים בקולג' שקועים כל כך במין ובסמים שבגיל 21 הם יוצאים לשוק העבודה אחרי שכבר פרקו הכל. אנחנו בגילאים האלה צריכים להגיד "כן המפקד" לאיזה נגד מטופש.

הם מאוד חמודים, הילדים האלה. כשאני נכנס לפגישה איתם בבית ביהוד הם צוחקים עליי שאיחרתי. רק ארבעה נמצאים היום, האחרים בעבודה. כן, ילדים טובים כאלה: גרים בבית סבבה ביהוד, מחכים לגיוס ובינתיים עובדים כמלצרים. יש פה את י' שעומד להתגייס לחיל האוויר, ובמהלך שנת המעקב שלי אחריהם יתקבל לקורס טיס (אם הוא ינופה במהלך כתיבת השורות האלה, אני מבטיח לחשוף את שמו המלא). גם עידו כאן. הוא ממהר להצהיר על השתייכותו לצד ימין הפוליטי, אבל נקרע מצחוק כשאני אומר "שונא ערבים, אה?". אור מזהה אותי מהטלוויזיה ולכן הוא האהוב עליי, ויש את מאור שמתגייס בעוד יומיים.

קולאז אור (צילום: צילום עצמי)
"יש בצבא משהו משוגע". אור | צילום: צילום עצמי

זה פחות או יותר הלילה האחרון של אור כאדם ממש חופשי, יותר חופשי ממה שהוא מצליח להבין. הבגרויות מאחוריו, אין לו שום אחריות – בטח לא מחשבות על מה יהיה ומה יעשה כשיהיה גדול. "לא היה לי ממש הרבה חופש", הוא מספר. "הבגרויות נגמרו לפני חודשיים, טסתי קצת לחו"ל, מבלה עם החברה, וזהו". הוא די מתלהב להתגייס. חצי שנה מאוחר יותר, כשכבר יהיה עמוק לתוך תפקיד בהנדסה קרבית, יספר מאור שבאותו ערב ובתחילת הטירונות הוא דווקא היה די מבואס כי "כולם ממשיכים לבלות ואני על מדים". באותו ערב לא רואים כלום. הוא סבבה, קול, גבר-גבר. תכלס, ויסלחו לי שאר החבר'ה, נראה הכי גבר מכולם. שרירי, נאה, עיניים שבחורות בטח דיברו עליהן בטיול השנתי, חברה רצינית, לא עושה יותר מדי שטויות.

בעצם, אף אחד מהם לא עושה יותר מדי שטויות. שותים אלכוהול, אבל רק כשיוצאים, לא פותחים בקבוקי וודקה עם תפוזים בגינות ציבוריות. לא מעשנים, או לפחות לא מודים בזה, וכמעט כולם בזוגיות. היחיד שמגלה קצת רוח שטות זה י'. בפעם האחרונה שהם יצאו הוא התעקש להתיישב על כיסא בתוך מזרקה וכמעט פתח את הראש. זה די מתאים לו, אומרים האחרים.

אני לא מצליח לגייס מהם מספיק מידע שיעזור לי להבדיל ביניהם. אין להם ממש דעות מוצקות על שום דבר שקורה במדינה או תחביבים יוצאי דופן; הדבר היחיד שברור הוא שהם מחכים כבר להיות חיילים. לכולם ברור שככה צריך, שככה זה, יש צורך בגיוס חובה כדי להגן על המדינה. לקרבי חונכו בבית. אבא של עידו היה בשריון, כמו גם כל האחים, ו"זו האווירה בבית". גם אצלנו, אומרים מאור ואור. אני אומר לעידו שלפחות אצלי בראש, שריון נחשב לחיל השני הכי גרוע אחרי תותחנים. הוא אומר שגם תותחנים יהיה סבבה.

קולאז מאור נשיא (צילום: צילום עצמי)
לא עושה שטויות. מאור | צילום: צילום עצמי

מלח הפאקינג ארץ. אף אחד מהם אפילו לא נכשל בבגרויות או עזב שנה מוקדם מדי את התיכון. עשו את המוטל עליהם, כמיטב יכולתם, ועכשיו מתפנים לשרת.

י' מתגייס במרץ. הוא מהמאוחרים. עד אז הוא יטוס לחו"ל עם המשפחה, אולי עם חברים, יעבוד, יבלה. אור לא יודע מה יעשה בשנה שנשארה לו עד הגיוס. הוא הולך למכינה קדם צבאית שתלמד אותו כל מיני דברים שהוא לא בטוח בדיוק מה הם, אבל מרגיש שהדחייה טובה לו. "אבוא מוכן יותר לצבא, אני חושב", הוא אומר בקול רם ואני בלב חושב שאין אף מכינה שיכולה להכין אותך לשטויות שיבקשו ממך לעשות בצבא.

"כיף לשכוח לכמה שעות את הטירונות"

אני מחליט להגיע קצת יותר מוכן לקראת הפגישה השנייה שלנו, בסוף הקיץ שעבר,  ומגלה כמה נתונים מעניינים. למשל, העובדה שעידו ממש רוצה ללכת לשריון היא חתיכת דבר. במחזור גיוס שנפתח כמה דקות לפני שנפגשנו, 17.7% מהחיילים שגויסו לשריון השיבו שהם בכלל לא מעוניינים בזה. רק 54% היו סבבה עם השיבוץ, והאחרים הצהירו על עצמם כמתלבטים.

נתוני הגיוס הכלליים מעידים על איזושהי אדישות דומה. ב-1990 עמד שיעור הגיוס המשוקלל של גברים ונשים בישראל על כ-75% מפוטנציאל הגיוס לצה"ל. ב-2017 הוא עמד על 65% וב-2020 הוא צפוי לרדת באחוז נוסף. בשלושת העשורים האחרונים חלה ירידה עקבית בשיעור המתגייסים. יהוד, על פי פרסום "החדשות", נמצאת בעשירייה הפותחת מבחינת נתוני המתגייסים לצה"ל – 92% מהמלש"בים הפוטנציאליים מתגייסים, 47% מהם מתגייסים לקרבי ו-5% יוצאים לקצונה.

ההכנה שלי לפגישה השנייה לא יכולה לתרץ את האיחור שלי גם אליה. לבן הפרטי שלי היה יום הולדת שנתיים רק לפני כמה ימים, וגם זה לא תירוץ. אבל זה לא משהו שאני יכול להפסיק לחשוב עליו – בכל זאת, הם יותר קרובים לגיל שלו מאשר לגילי -  לפני הפגישה איתם בבית הקפה בסביון. לכאן אתם יוצאים, אני שואל ומסתכל סביבי בבית קפה חסר נשמה, והם אומרים שלפעמים. לא יוצאים הרבה לתל אביב, אם לשם כיוונה השאלה שלי.

קולאז- אביב כורש (צילום: צילום עצמי)
מוטיבציה אינסופית. אביב | צילום: צילום עצמי

מאור פה איתנו, למרות שזו רק השבת השנייה שלו בבית מאז שהתגייס. כבר רואים הבדלים בינו לבין החברים שלו. הם משועממים, הוא מת לזוז הלאה ("שבתות נהיו עניין עמוס, המון אנשים לראות ודברים להספיק"). את מה שעובר עליו עכשיו מבינים רק החברים שכבר רכש לעצמו בטירונות, אבל מאור אומר: "כיף לי לפגוש את החברים שלי. כיף לשכוח לכמה שעות את הטירונות".

גם עידו כאן, אבל בעוד 20 דקות הוא צריך לרוץ למשמרת מלצרות. אור שוב איתנו ולידו בחור חדש בשם אביב שלא היה בפגישה הקודמת. אביב מספר שהיה אמור להתגייס לקרבי, "רק שלפני חודש שיחקנו כדורגל, עשיתי איזה סיבוב עם הרגל, משהו התחרבן שם ועכשיו יש לי פרופיל 64". גם אביב תכנן להתגייס לשריון, כמו אבא שלו, שגם הוא הפך לתומך לחימה במהלך השירות. אני רץ כאן שנה קדימה בזמן ומעדכן: לאחר תקופה שבה נאבק כדי לחזור לקרבי, אביב שב לחיל השריון ונמצא בהכשרה קרבית. מוטיבציה אינסופית.

"בלילה השני בכיתי, ולמחרת המשכתי כרגיל"

עדיין בסתיו שעבר, אני אומר לאביב שהוא יוכל לעשות דברים אדירים בצה"ל גם אם לא יהיה קרבי. אבל הוא לא מתלהב. בסקר אחר שפורסם ב"החדשות" שאלו בני נוער מה הם רוצים לעשות בצבא, בלי קשר לפרופיל. 34% בלבד אמרו קרבי, 37% היו מעדיפים סייבר ומודיעין, מקצועות שעשויים להועיל יותר אחרי השירות, ו-8% רוצים לשרת קרוב לבית, לא חשוב באיזה תפקיד. אבל לא אביב. בסתיו 2017 הוא רוצה רק שני דברים: להתגייס, ולהגיע לשיריון.

קולאז ל (צילום: צילום עצמי)
עכשיו ביחידה מובחרת. ל' | צילום: צילום עצמי

י' ועידו מרגישים אותו דבר. הם יודעים שמצד אחד זה הזמן ליהנות, אבל יש משהו שעומד בפניהם וכל הכיף הזה חסר משמעות – מתים להתגייס כבר. זה כבר כמעט מעצבן אותי ואני מוצא את עצמי מתחנן בפניהם לנצל היטב את התקופה הזאת. הם אומרים שזה קל להגיד אחרי שהשתחררת ושכרגע הם לא בדיוק יודעים מה לעשות עם עצמם. י' שוקל ללמוד משהו, לנצל את הזמן, ואני מגייס לעזרתי את מאור. אולי הוא יצליח להסביר להם משהו על משמעות הזמן הפנוי.

"יש רגעים בטירונות שאתה בכלל לא מבין מה אתה עושה", הוא חולק מניסיונו הקצר, "הרבה צעקות, הפקודות נשמעות לא הגיוניות – לקום בבוקר מוקדם, להקיף דברים בריצה. זה קשה אבל מספק, ויש חבר'ה שהביחד איתם עוזר לעבור את זה. ואתה גם כל הזמן מזכיר לעצמך שככה צריך. שיש מטרה להכל ושצריך לעבור את זה. אז בלילה השני של הטירונות בכיתי, ולמחרת קמתי בבוקר והמשכתי כרגיל".

החבר'ה האחרים מופתעים. נראה לי שאת החלקים שממש כואבים לו מאור לא ממהר לחלוק איתם. י' רוצה לדעת עוד: "מה זה אומר שקשה? מה קשה? איך מתמודדים עם הקשה?". מאור מסביר שמפקדים פשוט נובחים פקודות, שיכולים להגיד לך דברים כמו לא לדבר למפקד בטון מסוים ושזה שובר, פיזית ולפעמים גם מנטלית. הוא אומר את הכל בחיוך. י' מהנהן ולא שואל עוד.

שוב בא לי לצרוח. אני תוהה עד כמה ניתן למתוח את החבל ליד החיילת מדובר צה"ל שיושבת לידינו בכל הפגישות, ושואל אם הם לא משתגעים שהם צריכים לעשות את כל הדברים האלה. היא לא מגיבה ואני רושם וי של סחתיין לצה"ל. "אין שאלה, הדברים האלה הכרחיים", עונה מאור. י' שוב מהנהן ואור מעלה את ההרהורים מתחילת הכתבה. כשאני מפנה את השאלות שלו לחברים שלו, הם חותכים אותי ב"עזוב, תן להתגייס כבר".

הם לא ממש חברים של חדשות ואקטואליה, אבל יש כמה דברים שמעניינים גם אותם. למשל אלאור אזריה, שאי אפשר לחמוק מהסיפור שלו בשנה הזאת. אני מנסה להשחיל את הנושא, להבין אם הצבא פתאום מפחיד יותר כי אולי הוא לא יתמוך בהם, או דווקא טהור יותר בדרכו ובאמונותיו. אם נעשה את זה באחוזים, הם די מייצגים את עם ישראל. נעים בין "לא ממש יודע", "אין לי דעה", ו"מה שהוא עשה היה כנראה לא בסדר אבל כל העסק צריך להתנהל אחרת". אחד מהם ממש לא מבין מה בדיוק הבעיה עם אלאור. עשה מה שצריך, ככה לפחות נראה לו. "אבל אל תכניס את זה אחי, אין לי כוח לזיהוי פוליטי". אז אני לא מכניס, רק אומר שמישהו אמר.

"ההלם הוא טוטאלי, לא משנה כמה מתכוננים"

"החבר'ה רוצים להקדים לשבע וחצי ותהיה להם רק שעה להיפגש", מסמסת לי  החיילת מדובר צה"ל לפני הפגישה השלישית שלנו. עברו שמונה חודשים מאז הפגישה האחרונה, כולם כבר חיילים והזמן שלהם יקר. אני חש ספק גדול לגבי הסיכוי שמישהו מהם יביע חרטה על הגיוס לצה"ל. זה לא רק החינוך מהבית, אלא גם מבתי הספר. משרד החינוך משקיע 80 מיליון שקל בשנה כדי לעורר בתלמידים את המוטיבציה הזאת ולהכין אותם לגיוס. אבל זה קצת כמו קורס הכנה ללידה – כמו שאי אפשר להכין הורים להורות, אי אפשר להכין ילדים לצבא.

קולאז שחר מילר (צילום: צילום עצמי)
הנחלוואי המתבקש. שחר | צילום: צילום עצמי

אנחנו נפגשים אצל עידו הפעם, אבל לא הוא מקבל את פניי אלא בחור אחר, שחר שמו. אני לא מזהה אותו אבל חושב שכן ונותן לו חיבוק קטן כשהוא נעמד ללחוץ לי את היד. שחר מחזיר חיבוק בלי לשאול שאלות, בגלל שזו כנראה רוח התקופה וכי הם אחלה ילדים בסך הכל. מגיע גם חבר ישן אבל בחור חדש מבחינתי, ל', שמשרת עכשיו ביחידה מספיק מובחרת בשביל להיות רק אות. נמצאים גם עידו ואביב, שבשלב הזה עדיין מבואס. י' ומאור נשארו שבת, אור במכינה.

"בשמונה חודשים האלה הספקנו להתגייס", אומר ל', "וגם היינו בלונדון, היה אדיר", מוסיף עידו, "הבנו שכדאי לנצל את הזמן שלפני הגיוס וטסנו. ראינו צ'לסי-ארסנל, יצאנו לפאבים, עשינו חיים". שחר אומר שבסוף יצא רק טוב מהגיוס המאוחר, ואני זוקף לפחות חלק מזה לצעקות שלי עליהם מהפגישה הקודמת. 

עידו התגייס לשריון כמו שרצה, ל' מיועד ליחידה שאין להזכיר את שמה, שחר בנח"ל ("לא, לא הייתי בנוער העובד. כן, הדעות שלי נוטות קצת לשמאל, אבל לא ממש"). י' כבר בקורס טיס, מאור כבר קשר מ"מ. אור התגייס לגולני והוא בטירונות כשאתם קוראים את השורות האלה, אבל בפגישה האחרונה של כולנו הוא עוד נמצא באיזו בועה של המכינה, בלי לדעת באמת מה זה צה"ל. 

מה זה צה"ל?
"קשה, הרבה קשה", אומר עידו, "המון רגעים שאתה מרגיש שיש שם חוסר היגיון ובכל זאת צריך לתפקד". ושחר מוסיף: "פתאום צועקים עליך לעשות משהו ואתה לא מבין בכלל מה רוצים ממך, או שיש שיחה שזורמת עם מפקד ופתאום הוא אומר לך 'נראה לך שזה מעניין אותי בכלל? נראה לך שאתה מדבר איתי על זה?', ואתה מרגיש חרא".

שוב אני מוצא את עצמי בפוזיציה של מעודד סרבנות בלי להתכוון בכלל, אבל ל' מהסה אותי: "מקבלים את זה ומבינים שיש לזה סיבה, שבקרב נצטרך את המשמעת הזו, שהצבא לא יכול לתפקד בלעדיה".

הם לא אוהבים משתמטים, לא מתעניינים בדיונים אודות צבא מקצועי קטן וחכם, על השומנים המיותרים והבטלה הסמויה בצה"ל. אין להם ראש לזה, הם היו מתגייסים בכל מקרה. יכול להיות שמדינות אחרות לא צריכות שיתרמו להן, אבל שלנו כן. ומה עם התחושה שהלך החופש, שהמקום הזה משנה אותם? "רק עכשיו אני מבין את זה", אומר עידו, "אני מבין שלא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים ושאין באמת דרך להכין אותך לזה. אני מדבר עם חבר'ה שעדיין בתיכון ואין לי מה להגיד להם. ההלם הוא טוטאלי, לא משנה כמה מתכוננים".

"לימדו אותנו לא לקרוא להם ערבים אלא מחבלים"

ל' מהנהן כשעידו מדבר על הפער בין השגרה בבסיס ליציאה הביתה. הוא אומר שהוא עדיין מרגיש את זה כל שבוע מחדש: "אני יוצא, נהנה עם חברים, ואז ביום ראשון המום מזה שאני חוזר למסגרת כל כך מגבילה. אבל אז יש חבר'ה והראש יודע שזה מה שצריך לעשות וביום השני כבר קל יותר". ועידו, עדיין שונא ערבים? "לימדו אותנו לא לקרוא להם ערבים אלא מחבלים. להבחין בין כל האנשים לבין אלה מהם שרוצים לפגוע בנו".

אה, כן, לפגוע בנו. יש נושא אחד שאני לא מעלה מול החבר'ה. הדבר הקטן הזה שהורים חושבים עליו כשהילד מתגייס לקרבי, ולא מעזים לומר אותו בקול רם אז רק לוחשים לילד כל פעם באוזן: "תשמור על עצמך".

קולאז עידו (צילום: צילום עצמי)
בשבילו רק שיריון. עידו | צילום: צילום עצמי

יוצא לי לפגוש את אמא של עידו ולהגיד לה שיש לה אחלה ילד והיא עונה שכל הילדים שלה אחלה. רואים שהיא גאה בו, ואני יודע שבתוכה יש פחד לצד הגאווה. אי אפשר שלא. אני כמובן לא שואל אותה על זה כי אין לי שום רצון לעורר אצלה את השדים הכי מפחידים שיש להורה. אני גם לא רוצה לעורר את השדים האלה אצל החבר'ה. אבל אם כן הייתי מעלה, אני בטוח שהם היו עונים שכן, זה מפחיד, אבל אין ברירה ושגם בכביש אפשר למות וכו'. אני מנסה להסביר לעצמי למה להיות אבא של חייל מפחיד אותי הרבה יותר מאשר להיות אבא של נהג; אולי כי לא עושים ימי זיכרון להרוגי תאונות הדרכים. אולי כי בעצם הכניסה לרכב אין שום אחוז שבו הילד שלי מתכנן להיכנס לתאונה, בעוד שעם רובה, מישהו כן חושב שהסיכוי קיים מאוד. זה מטורף ברמה שלא-ישראלי לא באמת יכול לתפוס.

הנה ילדים מגניבים, מדברים על טיול לחו"ל, ובכל רגע הם יכולים לשכב עם רובה, לירות לכיוון מישהו אחר עם רובה. זה עולם כל כך לא הגיוני: מי שקרבי יגיד לי שבגלל שהייתי ג'ובניק זה נראה לי כזה מטורף. מאוד יכול להיות, אבל גם זה שלחייל קרבי זה נראה נורמלי לא מרגיש הרבה יותר שפוי.

לי יש עבודה מחר, ואני כמעט צריך להזכיר לעצמי שאם לא אגיע אליה, לא ישלחו אותי לכלא. החיים מחוץ לצבא פתאום נראים הגיוניים יותר. בוס שצורח עליך יכול לחטוף על הראש מאיזה ועד עובדים, ואפילו אם מפטרים אותך אתה אדון לגורלך. הם לא יכולים להגיד את זה על עצמם, החברים הנהדרים האלה. 

"אני מגיע הביתה ואנשים אומרים לי שהשתניתי"

"היום אני בכלל לא מצטער שהתגייסתי מוקדם. להפך, אני חושב שאני גאון". את מאור אני כבר לא פוגש, רק מדבר איתו בטלפון בשעת הפסקה שיש לו בין שמירות. "החברים שלי רק התחילו את הטירונות, את השלב המשוגע הזה, ואני כבר חייל", הוא אומר, "כשאני אשתחרר תהיה להם עוד חצי שנה לתת, וזה נהדר".

קולאז י חניך בקורס טיס (צילום: צילום עצמי)
חניך בקורס טיס. י' | צילום: צילום עצמי

ואיך זה להיות חייל?
"הרבה פחות הגיוני ממה שחשבתי. זה פקודות שלא מבינים, או שמקפיצים אותנו מרגילה כדי לעשות משהו שבדיעבד לא היה צריך. אבל גם זה בסך הכל אדיר כי יום כמו זה של ההקפצה היה אחד המצחיקים שהיו לי בחיים. ואני לומד פה המון, מכיר אנשים ממקומות שלא הייתי מגיע אליהם לעולם. יש לי פה חבר'ה משלומי. מי ידע בכלל שיש מקום כזה?

"גם התבגרתי, אין ספק. כשאני מגיע הביתה אנשים אומרים לי שהשתניתי. פעם הייתי עושה יותר שטויות, דברים של ילדים. היום למדתי מה זה אחריות, למדתי לסמוך על עצמי ועל אנשים. ולמרות חוסר ההיגיון לפעמים, זה לא משנה את דעתי. עדיין ברור לי לגמרי למה אנחנו כאן אז אני פשוט מקבל גם את חוסר ההיגיון, עושה וממשיך הלאה. כי המדינה שלנו צריכה את זה. כשיצאנו לקו הרגשתי גאווה, ידעתי שאני חלק מעשייה חשובה. אל יום הזיכרון האחרון התחברתי יותר מאי פעם, וכל פעם שאני שומע על חייל שקרה לו משהו אני חש הזדהות גדולה".

והחברים מהבית, עדיין חברים?
"לגמרי. כיף לי לדבר איתם ולחזור לאנשים שמכירים אותי מלפני הצבא. גם הם כולם קרביים ובסך הכל החוויות דומות. אבל יש לי גם חברים אחרים, הרבה מהם ג'ובניקים וכמה בכלל לא רוצים להתגייס. איתם יש לי פחות חיבור היום".

ברור לי שגם אור יותר קרוב לתחושות של החברים שלו מאשר לרצון שלי לא לגייס את הילד כשיגיע זמנו. את הציטוט מהפתיחה הוא בכלל לא זוכר שאמר, והוא גורם לי לחשוב שאולי אני נותן יותר מדי משקל לשלוש השנים האלה, אולי בגלל שלי אישית היה שם לא משהו. אבל הצבא עיצב אותי ויעצב גם אותם, עם כלים חדשים שיקבלו שם, והחברים, והישראליות הזו. ומשם, הלאה, לחיים. אבל רגע לפני השיחה האחרונה עם אור, הילד שלי רץ אליי ואני מחבק אותו חזק וחושב שזין על הישראליות ועל כור ההיתוך ועל החבר'ה והצחוקים. שרק יגדל להיות בנאדם ושלא אצטרך להשתגע מדאגה.

_OBJ

"כשאני חושב על זה לעומק, אני עדיין באותה דעה שהייתה לי בשנה שעברה", אומר אור. "יש בצבא משהו משוגע ומאוד לא הוגן. אתה רוצה לחיות את החיים שלך בשקט, ובגלל נסיבות ביטחוניות אתה צריך להיות כלי בתוך גוף גדול יותר. ובכל זאת, בשורה התחתונה, אני חושב שזה נדרש".

ואם היית יכול להיוולד במדינה אחרת, שאין בה צבא?
"זו שאלה קשה, כמו לשאול אותי אם אני רוצה להיות בנאדם או כלב. הרי לכלב אין דאגות, רק אוכל וישן. כל מה שבא לי זה להיות חופשי ולהתחיל את החיים שלי, אבל כל החברים שלי נותנים למדינה וזו עדיין החובה שלי לתת את חלקי. אז בסיכום של הכל – כן, הייתי מעדיף להיוולד בישראל".