מלחמת יום כיפור חייל יוצא למלחמה
מלחמת יום כיפור: חייל יוצא למלחמה | צילום: מורדו אברהמוב

בבוקר יום כיפור ה-6.10, שנת 73', נאלצו מאות אלפי חיילים ישראלים לשבור את הצום, לעלות על מדים ולצאת אל השטח. כשהם רחוקים מהבית במשך תקופה של כשלושה שבועות, הרבה לפני שקם פה דור האייפונים, יכלו הלוחמים לתקשר עם קרוביהם באמצעות מכתבים בלבד, וזה כשהצנזורה נושפת בעורפם, עוברת על כל מכתביהם ומוודאת שלא נחשפו פרטים חסויים מתוך הלחימה.

באותם מכתבים, שהיו לעיתים המקום היחידי בו יכלו לבטא את תחושותיהם במלואן, הם מפרטים על המוטיבציה הגבוהה, על ההלם מהמערכה הקשה, הגעגועים העזים לבית והפחדים הכמוסים ביותר.

גם לכם יש מכתבים אישיים מהמלחמה? אם אתם מעוניינים להשתתף בפרויקט 40 שנה למלחמה, שלחו לנו את החומרים ל-pzm@mako.co.il

לרגל ציון 40 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, פתח ארכיון צה"ל במשרד הביטחון במבצע איתור חומרים ארכיוניים בעלי ערך היסטורי, לעיון הציבור. אברהם צדוק, ראש היחידה לתיעוד וקטלוג בארכיון צה"ל במשרד הביטחון, מסביר שבמסגרת תהליך הדיגיטציה ושחזור החומרים שנעשה בארכיון, ומתוך הבנת חשיבות ערך החומרים, אותרו המכתבים הללו שנשלחו על ידי חיילים מהשטח בזמן המלחמה לבני משפחותיהם ולחבריהם בעורף. "המכתבים נאספו על ידי היחידה לצנזורה חיילים שהייתה קיימת באותה תקופה ובדקה עפ"י פרמטרים שונים דואר חיילים ולאחר מכן הועברו לארכיון", אומר צדוק. "המכתבים נפתחו, נקראו, נסגרו ונשלחו לאן שיועדו עם מדבקה שעבר צנזורה ועל כן אין בידינו את המכתבים המקוריים אלא רק את תוכנם שממנו עולה הדבקות במטרה והמוטיבציה שהייתה בקרב הלוחמים גם בשעות הכי קשות של המלחמה". 

הנה כמה מכתבים נבחרים ממלחמת יום כיפור שנשמרו בארכיון:

"ראיתי על הרצפה מכתב דומה לשלך, בערבית, גם היא רוצה שהגיבור שלה יחזור"

"קיבלתי סוף סוף שני מכתבים מכם. זה פתאום פותח פתח לעולם שכמעט לא זכרתי שהוא קיים עדיין – בית, אשה, ילדות עולם של בעיות קטנות ואהבות גדולות. כשקראתי את מכתביכם לראשונה הייתי בתוך בונקר סודי עמוק בשטח סוריה, וכשגמרתי לקרוא את המכתב נפל מבטי על הארץ וראיתי על הרצפה מעטפה דומה לזו שלך, רק שהכתב – ערבית. פתחתי ומצאת מכתב בכתב יד של אישה, עם קישוטים מעולם שונה משלנו. פרח ורד אדום בפינה העליונה וטווס בפינה התחתונה – גם היא רוצה שהגיבור שלה יחזור חי ושלם מהקרבות. מי יודע האם יצא חי מהטיפול שלנו בעמדות שלהם? ייתכן. ואולי אומר שאני אף מקווה שכן. ובעצם מה ההבדל ביננו? מישהו מחליט שעושים מלחמה למטרה זו או אחרת, והוא ואני והרבה אחרים כמונו עומדים והורגים זה את זה. אמש בלילה הייתי עם קבוצה קטנה, ולפתע – הגזרה נדמה.

מלחמת יום כיפור
מלחמת יום כיפור: חיילים מובילים שבויים מצרים | צילום: Getty Images, GettyImages IL

קול התותחים נדם והשקט רעם, כאב באוזניים. השקט, השקט הנהדר הזה. השמים בהירים וכל הכוכבים נראים מלמעלה, ומי יכול להעלות על הדעת שעם עליית השחר יטילו שני הצבאות הללו, זה על ראשו של זה, את כל התופת של הגיהינום... כאן עייפים מאוד, אבל המוראל גבוה... המלחמה כאן קשה אך לא קשה כך שלא נוכל לה. אנחנו נוכל לנצח ואמנם את זה אנו עושים צעד אחר צעד, לאט ובטוח ועם הרבה שקול דעת. אני תקווה שהעניין יגמר במהרה ונוכל לשוב ולהיות יחד. הפסל שלי, של החייל והגולגולת לצערי, שוב הופך להיות ביטוי נאמן להרגשתי היום, וכנראה שכך יהיה גם בעתיד, כל עוד אנשים זקנים או שכורי גדלות ישלחו אחרים להילחם עבורם, וזאת היא הטרגדיה האנושית שאותה אנו חיים היום..."  - לוחם במפח"ט 205

"התקרבנו אל ספרון התהילים הקטן"

"ראיתי במלחמה זו כל כך הרבה הרג ופציעה שכבר איני מרגיש מועקה חזקה כשאני רואה עוד אחד. כמה טוב ש-99% מאלה הם חיילי אויב. אל דאגה, רחלי. אהיה בבית כשאשוב בדיוק כפי שהייתי עד היום. אולי קצת יותר רציני. קצת יותר מעריך את החיים שעבורם נלחמים כל כך, ובכל אופן, הרבה יותר פטריוט.

מלחמת יום כיפור חייל מתפלל
מלחמת יום כיפור: חייל מתפלל בהפוגה בין הקרבות | צילום: אבי שמחוני, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

בשעות הרבות והארוכות ששכבנו מכווצים תחת מטר של פגזי האויב, היה זמן רב להרהר ולחשוב על עולם ומלואו, משמעות החיים וכדאיותם, וככל שחשבתי יותר ויותר, והפגזים היו קרובים יותר ויותר, כן התקרבתי אני וכל אלה שהיו באותו מקום אל ספרון התהילים הקטן ששמור יומם ולילה בכיסי. אילו היו אומרים לי זאת לפני המלחמה הייתי צוחק להם בפרצוף, אך האמיני לי שהסכנה מוחשית כל כך ואנו עשינו כל מה שאפשר כדי להגן על עצמנו. נשאר רק עוד לסמוך על אלוהים. ישבנו כפופים ונפחדים וכל אחד נישק בתורו את ספר התהילים, ואני וגם אחרים קראתי בקול רם לכולם פרקים מתוך הספר. איש לא צחק, וכולם הקשיבו כמהופנטים. אקווה שלעולם לא אצטרך עוד להמצא במצב כזה.

אני אוהב את כולם. כל מי שישראלי ויהודי, ויהיה אופיו שונה ככל שיהיה. אלוהים, כמה קטנוניים יכולים להיות האנשים בימים כתיקונם , וכמה נדיבים וחמים בשעת הצורך. זה כנראה אופיו של עמנו: תגרנות, מריבות והתנגשויות בכל הימים, ועמדה איתנה כסלע אחד, אל מול סכנה מבחוץ".  - לוחם בגדוד חת"מ 827

"אני חייל פספוס, שרק לפני 8 חודשים לקח נשק ליד"

"...אנחנו זזים מהבסיס בהרגשה כפולה. בכל זאת, אני צעיר נורא ולא יודע לקראת מה שאני הולך. אני יותר מדי בטוח בעוזי שיש לי ולא מתאר לעצמי מה זה מוות. במלחמת ששת הימים הייתי בן 13 סה"כ והכל נראה מן כזה בעננים. החיילים נראו לי גברים אחד אחד וכעת לפני שאני נוסע אני מדמיין לעצמי את החבר'ה שלי שיושבים שם בתעלה ונלחמים בערבים. הם כאלה ילדים שאני לא יודע אם להאמין או לא, שהם מסוגלים לעשות את מה שעשה "נוער הזהב" של מלחמת ששת הימים. ומצד שני, אני מפחד מפני המוות שהוא נורא בערפל אצלי. אני פשוט לא יכול להגדיר מהו, כי אני בכל זאת חייל פספוס, שרק לפני שמונה חודשים לקח נשק ליד, וכיום הולכים להביא אותו להתייצב מול הערבים, או יתר הדיוק, מול המוות, ולהלחם בו. אני יודע עד כמה שווים הערבים הללו, אבל בכל זאת. אני לא שריונר או טייס, כי אם חייל חי"ר, שכל תפקידו לרוץ ברגל, חשוף אל מול האש, ולדעת להכות באויב. אני יודע, לנוכח האימונים והתרגילים שעברתי מהו חייל חי"ר...".  - לוחם בנח"ל 906 

מלחמת יום כיפור
מלחמת יום כיפור: חיילים בתעלה | צילום: Getty Images, GettyImages IL

"כשאחזור יהיה משבר של התנצלות בפני הורים שכולים, שזה בנם שהלך ולא אני"

"...הסכנה היחידה פה היא של הפגזה, ממנה תביני את סיפור הקרב שהיה פה אתמול. בערך ב-12 התיישבתי לי בבית שימוש שמתוך שבעה תאים שלו שרד רק תא אחד. הוא חטף פגז ישיר בהפגזה של יום שבת שבה החבר'ה ישבו במקלטים ואני בתוכם. ישבתי שלו ופתאום הפגזה. חשבנו שזה שלנו עליהם אבל זיהיתי מיד יציאות רחוקות יותר מהכניסות, כלומר, יצאת הפגז מהתותח נשמעה רחוקה וההתפוצצות קרובה. מיד ירדנו למקלטים וראינו את אל על כשהיא בוערת באש. הם חטפו כמות רצינית של פגזים, הכל בול במטרה. התוצאה, 14 הרוגים שלנו. רק בערב, כשחזרנו לאל על מבסיסנו נחל גולן, שמענו על הקטל והדם ששפכו המילואימניקים שלא ישנו במחנה עצמו באל על ולא יכלו לרוץ לבונקרים מיד עם שריקת הפגז הראשון. את האבחנה הפסיכולוגית נעשה כשיהיה זמן. עכשיו, כולי מלחמה בראש. כולי כותב ומנסה להבין.

אחרי המלחמה לא אחזור ולא אבין. הכל יהיו נימוקים ודיווחי יסוד שאולי יש בהם אמת, אבל לא הבנה, כי זה יהיה אחר כך, כשכבר לא היה שרוי במין מצב רוח כזה. הטוטו שלי שאם אחיה, ורוב הסיכויים שכן כי הגדוד שלנו מנוטרל מהמלחמה זו, ורק אם המצב יחמיר או שתארך המלחמה עוד שבועות או שירדן תצטרף למעגל, רק אז ייקחו גדוד שספג כזו מכה רצינית וזיזו אותו לקו הראשון שנית.

אנחנו בינתיים על תקן של יחידה שנתנה את שלה בשלב זה, בתקווה עצומה ששלב זה יהיה קצר ואחרון להפעם. ובכן, אני מעריך שאחרי הכל, כשנחזור הביתה ונדע מי איננו וכמה הלכו, זה יהיה משבר, משבר של ביקורים, של ניחומים, של התנצלות בפני הורים שכולים, שזה בנם שהלך ולא אני. זה נשמע מוגזם, איום ובכלל, אבל כמה פעמים נחשוב במסלול מזעזע זה, נדבר עם אח שבנה הלך, כמה? ואחרי ההלם הזה של מפגש עם המוות בצורה מאוד אישית, של ידיעה, אחרי ההלם תבוא אדישות ואחרי, התפרקות ושלווה. נשכח – כלומר נזכור כמספר, כשם – לא בשוק איום ונורא של מותו של אדם, היגמרותו והיעלמו..."  - לוחם מגדוד 50, הנח"ל המוצנח

"קיבלתי את הפחד כמתנת יום הולדת"

"החיים פה הם קשים מאוד, אך המורל גבוה... לפתע לומדים על משמעותם של דברים רבים, שעד כה לא ייחסתי להם כל חשיבות.... למדנו את משמעותו של הפחד. אני פחדתי. והפחד הגדול ביותר בחיי היה בדיוק ביום ובשעה שמלאו לי 20 שנה. קיבלתי את הפחד כמתנת יום הולדת. ואכן קיבלתיו ברצון – אולי ישמע מוזר, אך אותם דקות ארוכות של פחד, בהן אצבעותיי נלפתו סביב עצמן וננעצו עמוק בבשרי. בזמן כזה של הרגשת ניתוק מוחלטת ושל ריקנות מוחץ עד כדי כיווץ, שנדמה כאילו יד נעלמה לוחצת את מוחך וסוחטת את לשדך עד הטיפה האחרונה. לא נותר כלום זולת הרצון לחיות, לעשות הכל על מנת לצאת מזה בשלום. וכזאת הייתה הרגשת כולם אל מול הטילים המעופפים, אשר כל אחד צופן בחובו מוות לכל הספינה. לא ישאר ממך כלום, זולת כתם שמן אחד על פני חלקת המים השלווים... אשר ימשיכו לזרום הלאה, נפרדים מימים ימימה, אל קץ הקיצין. אך לא, לא רוצה להרהר בזה כעת. זולת זאת שבאותם רגעים לא חשבתי על זאת. פשוט המח היה מנותק מכדי לחשוב כך. רק תודעת החיים עדיין הייתה מהפכה בי מתוך ידיעה ברורה שכולם ואני בתוכם, נצא מזה רק אם נמלא את תפקידנו כהלכה, ואמנם, חלק זה שבמוח פעם כהלכה. ובאותם רגעים של פחד קר ראיתי כל הסובב אותי בפרטי פרטים ברורים ומדוייקים. וחדים עד כדי כאב. כאילו היה אי בזה אור חזק, חזק מכל אור אשר ידעתי עד כדי לסמא את העיניים. די חלאס, אפסיק את התאור המעצבן הזה, בכל אופן, מה שרציתי לומר רק זאת: הפחד הוא, שהקנה לנו את כל הדברים שכתבתי בהתחלה... את הנצחון...".  - לוחם שייטת 3, נכתב בסוף המלחמה

מלחמת יום כיפור
מלחמת יום כיפור: חיילים מסתתרים בחולות | צילום: Getty Images, GettyImages IL

"רוצה לצלוח את התעלה כדי לשוב להיות אתכם"

"רק לפני רגעים מספר נודע לנו כי אנו עומדים לצלוח את התעלה ואני רוצה שתדעי כי למרות המרחק, אתן אתי ברגע זה. אין צורך להרבות במילים, אבל הגעגועים הם רבים ומה יש לאמר ברגעים אלה. אני מקווה שנצליח במשימתנו החשובה לכל עם ישראל ומקוה שאישית אצא בשלום מכל המהומה הזאת. ברור שאין ברירה ומוכרחים להביס את האויב על מנת להביא אולי קצת שקט למדינת ישראל. זאת שעה קשה גורלית גם מבחינה אישית ואני מאוד מקווה ורוצה לעבור אותה כדי להיות שוב אתכם. בכל מקרה, החזיקי מעמד, שמרי על קשר ואני מקווה שהכל יעבור בשלום. כל טוב ולהתראות..."  - לוחם גד' חש"ן 126

גם לכם יש מכתבים אישיים מהמלחמה? אם אתם מעוניינים להשתתף בפרויקט 40 שנה למלחמה, שלחו לנו את החומרים ל-pzm@mako.co.il