"את הטיל הראשון ירינו ממרחק חמישה קילומטרים. מרחק טוב. הוא פגע ברכב הנכון, הרכב של מוסאווי. המכונית התפוצצה לחתיכות. אני בטוח שהוא לא הבין מה עומד לקרות איתו. הוא לא ראה את הטיל מגיע. הוא לא שמע את הפיצוץ. הטיל הראשון חיסל אותו", סיפר בעבר סא"ל במיל' א'. "התחילו להגיע כל אנשי הבסיס לשמוע אותנו ולראות את הסרטים, אבל כעבור כמה ימים קיבלנו פקודה להפסיק עם זה ולא לדבר יותר מחשש לביטחון האישי שלנו. הייתה תחושה מקצועית מאוד טובה".
סא"ל במיל א' היה טייס אפאצ'י שב-16 בפברואר 1992 חיסל את עבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה לפני חסן נסראללה. זה היה הסיכול הממוקד הראשון, תחום שישראל שכללה כעבור שנים לכדי אמנות של ממש. מאות סיכולים ממוקדים יצאו מאז לפועל, והאנשים שהוציאו אותם לפועל שמרו של שתיקה רועמת. שתקו כי אסור לדבר, שתקו כדי לשמור על עצמם. שתקו והשאירו אותנו עם השאלה מה קורה שם באוויר כשלוחצים על ההדק ומפוצצים אדם שלא יודע שהם שם, כשמחסלים מחבל אכזר - ולפעמים גם את מי שלצדו.
בצעד נדיר הסכימו שלושה מהם לשתף אותנו בתחושותיהם, לחשוף בפנינו את הרגע הזה שאתה הורג אדם ואת הרגעים שאתה לבד אחרי הפעולה. הם אנשי קבע בכירים בחיל האוויר, חלק מהם אנשי מילואים, ונדגיש - כל השמות בכתבה בדויים וכל הדרגות חסויות כדי להגן על המרואיינים.
נועם: "מחפש את התמונות באתרים זרים"
"זה מסוג המשימות שכל טייס רוצה להשתתף בהן, וגם אני. האירוע מאוד טכני, קר, מחושב. הכי רחוק מהרג. הטיסה למקום שאנחנו צריכים להיות בו שקטה לגמרי, אין סמול טוק, התקשורת מאוד מקצועית. נתוני טיסה, דיווחים וקבלת נתונים. גם הראש עובד על אוטומט. אני לא חושב על כלום, והדבר שהכי מפחיד אותי זה לטעות. הרי טעות שלי תביא להרג מיותר. פספוס של המטרה זה לא פחות מבושה.
היעד נוסע כאילו שהוא בלב תל אביב. הוא לא יודע שבעוד כמה דקות, שניות, הוא יהפוך לגוף מת ויתפרק לרסיסים. בניגוד גמור לסיטואציה, זאת לא טיסה קשה. שנות אור ממה שמתרגלים באימונים. אף אחד לא מאיים עלינו באמת, ככה שהפוקוס עכשיו זה לפגוע במטרה ולהשמיד אותה. אני רואה את הרכב ואת האדם שבפנים, אבל מבחינתי - כרגע זה מטרה. שום דבר מעבר לזה.
לוחץ על הכפתור, ספירה לאחור ובום. טיל שפוגע ברכב לא משאיר ממנו יותר מדי. פגיעה מדויקת במטרה וחוזרים לבסיס. השקט נשאר בתא, לא מעזים לדבר על מה שקרה לפני כמה דקות. שוב רק נתוני טיסה ותקשורת עם מי שצריך. נחיתה, שלום שלום לצוות המכונאים שרואים שחסר טיל, תדריך.
אין לי שום נקיפות מצפון. אני יודע מי שם עלה לשמים. אבל לא משנה מי היה בצד הלא נכון של הכוונת, לקחת חיים של בנאדם זה לא סיפור פשוט. אני מוצא את עצמי עוקב אחרי הדיווחים בתקשורת. בשעות הקטנות של הלילה אני גם גולש לאתרים הזרים, שם רואים באמת מה קרה ליעד שלך, והמראה קשה. הרבה מחשבות רצות בראש. חלק מקצועיות ואחרות יותר אישיות. את האחרונות אני שומר לעצמי עד שאני על סף פיצוץ.
חיל האוויר זה גוף מאוד מסודר שדואג לאנשיו, ויש עם מי לדבר. אבל היחידה שבאמת יודעת מה עובר עלי זאת אשתי. רק היא יודעת מה אני מרגיש באמת. יותר מזה, היא שמרה על השפיות שלי".
עמית: "שונא את ההשוואה לחייל מחברון"
"באופן אישי היה חשוב לי לדעת מי זה האדם שבתיק המטרה. מה הוא עשה. זה טען אותי.
לפני היציאה עברנו את התדריכים שלנו, פה ושם מישהו זרק איזו בדיחה שחורה. אחר כך הקפתי את הציפור שלי. בדקתי שהכל מחובר, שלא שכחו שום דבר, דפקתי על הטילים לראות שהכל בסדר. האמת, סתם הסתכלתי. נתתי מכה אחת פה ואחת שם כי ככה עושים, חתמתי איפה שצריך ונקשרתי. המכונאים, ובמיוחד קצין החימוש, חייכו אליי. אף אחד לא דיבר על התכלס.
ההמראה הייתה רגילה, הטיסה לא מיוחדת. כבר עשינו דברים הרבה יותר מסובכים באימונים. היה לנו מידע על נ"מ אישי, אבל אף אחד שם לא באמת סיכן אותנו, ככה שהדרך לשם הייתה די רגועה. הדבר היחיד שישב על הכתפיים, ישב חזק, זה שלא תהיה פשלה מקצועית. השקיעו בנו הרבה מאוד כסף וזמן אימונים.
לזהות מטרה בעיר גדולה ושוקקת חיים זה לא פשוט, אבל אנחנו יודעים לעשות את זה טוב. טיל ראשון יצא למטרה ואחריו יצא אחד נוסף. הפיצוץ נראה היטב ולאחר מכן גם התוצאה. אין ספק שאף אחד לא נשאר בחיים. הפגיעה הייתה מאוד מדויקת והרשיתי לעצמי לחייך מחת לקסדה. בתא חילקנו מחמאות אחד לשני, עבודה יפה.
לרגע חשבתי על זה שהמשחק לא הוגן, שלא היה להם סיכוי. והייתי סבבה עם זה לגמרי. מלחמה זה לא משחק הוגן והוא בחר לעצמו את דרך הטרור. לצד זה אני טס על סוס מלחמה, ציפור קטלנית שברגע שאתה נקשר בתא שלה אתה מרגיש גבוה בעוד כמה ס"מ. פשוט משפריץ עוצמה לכל הכיוונים.
בחזרה בבסיס, אחרי שהשתחררנו מהחגורות, אחד המכונאים אמר לי: 'שיחקתם אותה, פחות כלב'. זה צרם לי ותפסתי אותו לשיחה. הוא התעקש, אבל הבין. משם המשכנו לתדריך טכני ומקצועי, מה היה ומה עשינו. ברגע שזה הסתיים חזרתי לשגרה והסיפור הזה היה מאחוריי. בלילה סיפרתי לזוגתי. היא שאלה הרבה מאוד שאלות, חלקן קשות. אבל היא תמיד מבינה אותי, תמיד תומכת.
זה היה הראשון שלי. בהמשך הייתי בדרך כזו או אחרת במקום שבו קובעים מי המטרה, 'מפלילים' אותה כמו שאנחנו אומרים, וזה היה הרבה יותר קשה. כאיש צוות אוויר אתה סומך על מי שהביא לך את המטרה. אתה יודע שעשו הכל כדי להפליל אותו לרמה כזו של חיסול. כמי שאחראי על ההפללה, נטל האחריות על הכתפיים שלך.
זה עלה לי במיוחד אחרי הסיפור של החייל מחברון. שמעתי וקראתי שאין הבדל ביני לבינו, שגם אנחנו מחסלים אנשים בדם קר, וזה הרתיח אותי. אין לי מושג מה גרם לו לירות, לא מענייני לשפוט אותו. אבל אני שונא את ההשוואה הזו. כשאני יורה, זה אחרי הרבה מאוד שעות עבודה וייעוץ משפטי צמוד. אני לא מרים מסוק ויורה על דעת עצמי".
אלעד: "יורה ורואה את הבית מאחור"
"אפשר להגיד שגדלתי על הסיפורים האלה של סיכולים ממוקדים. זה משהו חזק בטייסת שלי, ומי שנכנס בעצמו למעגל הזה של המבצעים הוא סוג של אצולה אצלנו. בכל פעם שהיה דיווח בתקשורת על סיכול ממוקד, זה גרם לי לקנא בחברים שלי שעשו את זה. ברור שלא פתחתי את המחשבות האלה, אבל כששיבצו אותי למשימה אני מודה שהייתי מאושר. זה לא שאני אוהב להרוג אנשים, כן? לדעתי זאת פשוט משימה חשובה מבחינה ערכית. שיהיה ברור, מי שהוחלט להרוג אותו בסוג כזה של פעולה הוא לא מתנדב בצבא השלום. הוא מחבל ממש רע.
הטיסה של הכלי מאוד שגרתית. אני יכול לראות באמצעים שלנו את אזור המטרה וגם את המדינה, את הערים ואת היישובים. זה עושה לך משהו, מכניס אותך לפרופורציות. אני זוכר שהיה איזה רגע שממש נכנסתי למחשבות של מה אני עושה וגם למה. זה חיבר אותי לעניינים, אבל במשימה עצמה אתה מנתק מהר את כל המחשבות האלה כדי שלא יפריעו לך בביצוע.
אני יכול להגיד שהירי עצמו הוא אקט שקט ושגרתי. הנה אני לוחץ על כפתור, הנה הטילים עפים, והנה באופן לא מפתיע משהו מתפוצץ. לא יודע, ככה אני רואה את זה. הכי שונה מחברים שלי שמשרתים בחי"ר, יותר בקטע של משחק מחשב. כי אני יורה מרחוק, לא מריח כלום ולא רואה באמת את הדם וכל הלכלוך הזה של המלחמה. יצא לי לחשוב על זה לא מעט, ונראה לי שזה מה שמגן עלי מבחינה נפשית. לא יודע מה הייתי מספר אם התפקיד שלי היה מחייב הרג ישיר יותר כמו אצל הירוקים.
בערב של אותו יום יצא לי לראות את החדשות של שמונה בערב. היה דיווח שהצבא הוציא לתקשורת והרגשתי ממש טוב עם עצמי. כמובן שהדיווח היה מאוד שונה מכל הדרמה שהייתה שם, והוא גם היה מאוד קצר כי כל הקטע של סיכולים זה כבר לא ביג דיל, בטח לא עם כל החדשות שהיו.
את הסטירה שלי חטפתי דווקא כשיצאתי הביתה והגעתי לבילוי עם חברים בתל אביב. אנשים יושבים סביבך בפאב, מקבלים את החדשות על מה שקרה, כל התוצאות, ולא יודעים שמי שעשה את זה יושב פה מטר מהם, שותה בירה ודופק שוט של וויסקי. בשבילי זה היה הקטע הבאמת מטורף בכל הסיפור הזה".
3 סיכולים ממוקדים שישראל לקחה עליהם אחריות
1) ה-7.9.2004. מסוקי אפאצ'י של חיל האוויר משגרים מספר טילים לעבר מתחם אימונים של חמאס בשכונת סג'עייה שבעזה. זה קורה רגע אחרי שעשרות מחבלים מתרכזים במגרש המרכזי כדי להתאמן בהפעלת מטעני חבלה, ירי רקטות קסאם וחדירה לישובים. הטילים קוטלים 14 מחבלים ופוצעים עוד 30.
2) מוחמד עבדלאל, בן 26 במותו, היה אחראי אישית להרג חייל צה"ל בפיגוע. עבדלאל היה גם ממתכנני הפיגוע בבית ליד בינואר 1995. ב-2.4.2001 הוא נהג ברפיח ברכב מסוג פז'ו כשמסוקי קרב של חיל האוויר שיגרו לעברו שלושה טילי הלפייר והרגו אותו במקום. עוד ארבעה בני אדם נפצעו.
3) מבצע צוק איתן, ה-21.8.2014. בשעת בוקר מוקדמת יורה כלי טיס של חיל האוויר טילים לעבר כלי רכב שנוסע ברפיח. בדיווח שמסר דובר צה"ל נאמר שכתוצאה מהירי "נהרגו שני מפקדי הטרור הבכירים, ראאד עטאר ומחמד אבו שמאללה, נהרג פעיל טרור נוסף. הפעיל שנהרג הוא מוחמד ברהום, בן 45, תושב רפיח, פעיל חמאס צבאי בכיר מחטיבת רפיח של הזרוע הצבאית".