מכתבים ממלחמת יום כיפור
המכתבים מביאים את הזווית הכי אינטימית של המלחמה הגדולה ההיא | צילום: עדי רם

יום כיפור. שבת. השעה שתיים בצהרים. האזעקות נשמעות ברחבי הארץ, רכבי צבא אוספים את הגברים מהבתים ומבתי הכנסת. חיבוקים לילדים, נשיקה לאישה, אורזים מה שיש לקיטבג, עולים לרכב, נוסעים לחזית. מהרגע שמגיעים לחזית, אין טלפונים, בטח שאי אפשר לשתף בתצלומים מהפייסבוק והתקשורת היחידה בין החזית לבית מנוהלת במכתבים, ולמרבה הצער, במקרים רבים – באמצעות קצין העיר שמעביר את המסר הנורא מכל.

הודעות דובר צה"ל שנמסרו והצהרות הגנרלים והמדינאים שידרו באותם הימים ביטחון, שלווה ושליטה בחזית, בעוד שהמצב היה שונה לחלוטין, כאשר המידע המהימן היחיד נמסר דרך המכתבים, גם אז לא תמיד.

בפרויקט מיוחד לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים אנחנו צוללים לעולמן של ארבע משפחות שהסכימו לחשוף בפנינו את המכתבים שנשלחו מהחזית לעורף ומהעורף לחזית כשהם מוציאים אותם מהמדף, ארבעה עשורים אחרי.

"אוי ואבוי! זה מיגים"

חצי האי סיני היה בעבור חיל האוויר נכס שלא היה לו קודם. לראשונה, מאז קום המדינה, לחיל ניתן שטח אימונים נרחב שאפשר לו אימונים לאורך מיילים ולמשך שעות טיסה ארוכות. בחצי האי פעלו מספר יחידות בקרה אווירית ומספר בסיסי אימונים בהתבסס על בסיסים מצריים ובסיסים בריטים ישנים. רותי פורפר, אז רותי אברהם, שירתה במהלך המלחמה בבסיס חיל האוויר בשארם א-שיח. היא, לעומת חיילים רבים אחרים, היתה כבר בבסיס עם פרוץ המלחמה.

"אני הייתי בבסיס וישנתי את שנת הלילה שלי. בשעה 13:00 בצהרים היו דפיקות חזקות בדלת, הגיע איש מהתחזוקה ואמר שקוראים לי דחוף להגיע לתחזוקה בחולות של מדבר. התלבשתי מהר. איך שהגעתי למשרד פתאום אנחנו שומעים אזעקה של זינוק של פנטומים". בשארם א-שיח, כך מסבירה רותי, לא ישבה טייסת קבועה, ובאותו הזמן שהו בבסיס שני פנטומים באופן מקרי. היא וחבריה לבסיס עמדו על מסלולי ההמראה וראו את מטוסי הפנטום ממריאים, מראה אליו הם היו רגילים כבר. אז הגיע המראה שהם רגילים אליו פחות. "מיד אחריהם ראיתי מיגים באוויר, כמו ציפורים. אני לא ידעתי שזה מיגים. היו איתי שני בחורים שעמדו איתי על המסלול. לא הבנו מה אלה. אנשי חיל האוויר הם כן אמורים היו להבין בזיהוי מטוסים, אבל הם מסתכלים על המטוסים ושואלים אחד את השני 'מה זה? מה זה המטוסים האלו?' המטוסים טסו מאוד נמוך כדי שהמכ"ם לא יקלוט אותם. דני, פקח הטיסה קלט אותו בעין. הוא אמר לבקר שישב מול המכ"ם 'אני רואה מיגים מגיעים לעברינו. עשרים ומשהו מיגים'. הבקר אמר לו 'תרכיב משקפים אני לא רואה כלום'. פתאום אנחנו רואים שהם זורקים פצצות על המסלול ממש מטר ליד איפה שאנחנו עומדים ואז ירד להם האסימון – אוי ואבוי! זה מיגים".

הפצצות שהטילו המטוסים לא מתפוצצים בגלל גובה הטיסה הנמוך של מטוסי המיג וכך רותי וחבריה ניצלים בנס, מכאן מתפתח קרב אווירי בו שני מטוסי הפנטום שהמריאו לפני דקות אחדות הפילו את המיגים אחד אחרי השני לעיניהם ההמומות של רותי וחבריה.

ימי המלחמה עוברים על רותי כשהאזעקות חוזרות ונשנות. יחידת הבקרה הסמוכה בהר צפרא הסמוך מופצץ והיא מאבדת בו את אחד מחבריה הטובים שנהרג מפגיעת טיל יחד עם עוד ארבעה חיילים נוספים ויחד עם זאת, המתח הגדול, קולות הנפץ, האזעקות והעבודה האינטנסיבית עושים את שלהם. אחת מדאגותיה הגדולות היו מהדאגה של הוריה שהיא היתה בתם היחידה. "במכתבים ששלחתי להורים כתבתי להם באופן כללי ולא מפורט על מה שעובר עלינו שם. לפרט לא יכולתי. בשלב מסוים כשפירטתי, הצנזורה מחקה. אני בת יחידה להורי, אז כמובן שהם מאוד דאגו מה עוד שנפוצה שמועה שהמצרים הגיעו עד לשארם ואנסו שם את כל הבנות. נורא דאגתי להם שהם דואגים לנו. בגלל זה דאגתי כל יום לכתוב כדי שיקבלו ממני אות חיים".

רותי שיתפה אותנו באחד ממכתביה אל ההורים:

"שכחתי לספר לכם שיש לנו פה בבסיס ממש ליד המשרד שלי מיג 17. המיג הוא מיג סורי ואת זאת אפשר לראות לפי הסמל. בא צלם עיתונות לצלם את החבר'ה ליד זה, אך אני לא הייתי בדיוק בסביבה. אבל לי יש מצלמה שהבאתי מהבית ואנחנו מתכננים להצטלם ליד זה באלפי פוזות. דרך אגב, גם הגופה של החייל המצרי זרוקה פה מסביב לבסיס והוא [קטע מצונזר] הטייסים שלנו [קטע מצונזר]..."

רותי משתדלת שלא להדאיג את המשפחה

את רגע החזרה הביתה היא לא תשכח. "עשרה ימים אחרי שהסתיימה המלחמה חזרתי הביתה, אמא שלי פתחה את הדלת והתפרקתי מבכי ואמי לא הבינה למה, כי לא כתבתי את הכל. במכתבים זה היה יותר טכני מאשר רגשי. רק אחרי ימים סיפרתי להם את כל האמת של מה שהיה שם".

המכתב האחרון

נגה ונדב הררי חיו את החלום. הוא היה בן גרעין, היא הייתה חברת קיבוץ יפתח. אחרי שהם נישאו, הם עברו למושב חצבה בו הם הקימו את משפחתם וגידלו את בנם הבכור רועי. יחד הם עסקו בחקלאות בחיים השלווים של הערבה התיכונה. את משפחת הררי המלחמה תפסה בעונת השתילה והזריעה בשדות של המושב, כשמתכוננים לעוד שנה חקלאית. "ביום שישי שלפני יום כיפור ישבנו כמה חברים בחוץ ומישהו עבר ואמר שיש נמר ג' שזו הייתה כוננות גבוהה מאוד. זה היה קוד כזה. כולנו מאוד התפלאנו. למחרת בשעה שתיים בצהרים נפתחו כל ערוצי התקשורת. טלפונים לא היו. היה טלפון במזכירות של המושב וגייסו את כל הבחורים. כולנו היינו משפחות צעירות. נדב לחם בששת הימים הוא היה לוחם בחרמש – יחידה שמסופחת לשריון באותם הימים. ארז כמה דברים. לא היה הרבה. אפילו לא כסף מזומן. נשיקות. בטח חשבנו שתוך יום או יומיים הוא חוזר כי ששת הימים הייתה כזו מלחמת בזק פשוטה", היא אומרת ומוסיפה בכאב, "לא היה כך".

נגה נשארת במושב כשהיא מחזיקה ברחמה את בנם השני, גל ומעתה הקשר שלה עם בעלה הוא רק במכתבים. "לא כל כך ידענו מה קורה. המעט שידענו היה שקרי. זה לא העיד על המצב האמיתי בחזית. נדב לחם בחזית הדרום. הגיעו כמה מכתבים. הגיע עוד מכתב מה-24, הוא שלח את זה לחברה שלנו. המכתב האחרון למעשה".

נדב למעשה, נהרג אחרי הפסקת האש בפעולת חילוץ של פלוגת צנחנים באזור סואץ. כשהמודיעים נכנסו למושב, כך מספרת נגה, כל הנשים התפללו שלא יגשו לבית שלהן.

נגה שיתפה אותנו במכתב האחד לפני האחרון:

"חוסר השינה, המתח והיריות סוחטות את טיפת המיץ האחרונה. גם סדר היום הבלתי מאורגן תורם את שלו. כולנו נראים כמו גרוטאות. הרבה יותר מרופטים מהרכב שלנו. כולנו בלתי מגולחים, שחורים. שיערותינו דמויות הקש מרוחות על הגולגולות כמו שיער עזים, בכלל אין זה מחזה מלבב, אבל עתה עם התארגנות מתאימה של כוחות האספקה נתרחץ, נתגלח ונחפוף ראשנו ונהיה כמו חדשים".

נדב משתף בימים האחרונים של הלחימה

כעשור לאחר שנפל נדב, נגה מקימה משפחה עם בעלה הנוכחי עקיבא. יחד עם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל היא ממשיכה במפעלים להנצחת זכרו של נדב בתוך כך סרט תיעודי שעשתה לזכרו וכן חידוש השיר בהפקת "עוד מעט נהפוך לשיר" – "אוהב אותך חזק" בביצוע של גידי גוב ובלחן של יהודה פוליקר.

"חיכינו למתקפה כימית, הדלקנו נרות, החזקנו ידיים ושרנו שירי ארץ ישראל"

חני פרנקל שירתה ביחידת הבקרה 511 שמוקמה בהר מעל לביר גפגפא. את ההר עליו ישבה יחידת הבקרה היא מכנה "ההר שלנו". באותו יום כיפור היא היתה בחופשה בבית הוריה בהרצליה. "הסתובבתי עם חברות ברחוב סוקולוב ושמתי לב לתכונה משונה שמוציאים את הגברים מבתי הכנסת. בשעה שבע בבוקר המפקדת שלי התקשרה וביקשה שאגיע לטרמינל בלוד כמה שיותר מהר", היא מספרת על ההוראות שקיבלה כשהיא לא מודעת לגודל האסון שעומד להתחולל. אחרי המתנה מורטט עצבים, חני עולה בשעה 14:00 עם שאר החיילים שהגיעו לטרמינל לדקוטה של גולדה, מטוס תובלה גדול המכיל כ-700 נוסעים. את הטיסה ההיא לביר גפגפא היא לא תשכח לעולם. "השמיים היו מוארים, הירי הורגש היטב". כאשר הגיעו לשדה התעופה בביר גפגפא, גילו הטייסים כי מסלול הנחיתה בשדה התעופה הופצץ על ידי המצרים, במקום זה, הם נוחתים על מסלול חירות בשדה התעופה, אלא ששם ממתינה להם הפתעה. "הם השאירו פצצות השהיה שהתפוצצו כשירדנו מהמטוס. הם משכו אותי לכל מיני צדדים כדי שלא ניפגע מההדף ומהפגזים. לא הבנו מה זה", חני משתפת בתחושת אי הוודאות.

ההר שלהם, בביר גפגפא, שימש את המצרים לפני מלחמת ששת הימים כיחידת בקרה, על כן, ההר הוכר להם היטב. את המ"כמים המצריים החליפו המכ"מים הישראלים, אלא שאלו היו לרועץ ליושבי היחידה כי היה חשש שהטילים של המצרים התביישתו והתחכו אחר השדרים של המכ"מים.

בשלב מסוים, הגיע מידע על כך שהמצרים מתכוונים לעשות שימוש בנשק כימי, כך מספרת חני. לכולם חולקו ערכות מגן, אבל התחושה היתה שהסוף מגיע. "אמרו לנו שתכף תהיה הפצצה. כולנו ישבנו עם נרות ושרנו שירי ארץ ישראל והחזקנו ידיים", היא מספרת.

חני פרנקל כותבת למשפחה מביר גפגפא

חני מספרת את סיפור המלחמה שלה כשקולה רוטט וכשהיא נרגשת מאוד מפתיחת הדברים אחרי 40 שנה כשרצים בראשה הזכרונות מעשרות הפצועים שהיא ראתה, קולות הנפץ והאזעקות שליוו אותה חודש ימים. מאותה המלחמה היא נושאת את החוויות של האומנים שהגיעו להופיע בבסיס, את החברות האמיצה שניהלה עם שותפותיה לשירות ואת החבר הטייס שעשה את המאמץ והיה איתה במשך רב ימי הלחימה. יחד עם זאת, היא נושאת אבדות קשות של חברים וחברי משפחה שלא יחזרו. המכתבים, היו מבחנתה אי של שפיות ומקום לשתף את ההורים בהרצליה על שעובר עליה וכמובן שהיא היתה מקבלת עליהם בונוס. "אמא שלי שלחה לי חבילות".

היום חני עובדת במשרד הביטחון בביקורת של אגף הכספים לאחר שנים רבות שבהם עבדה באגף לנסיעות חו"ל. היא מספרת כי ימי תחילת העבודה שלה שם, התאפיינו בהרבה עבודה סביב שליחת פצועי אותה המלחמה לטיפולים רפואיים בחו"ל. כעת, כאשר היא אם לשלושה ילדים וסבתא לשלושה נכדים היא אומרת, "בליבי חזק כל כך הזיכרון של המלחמה הזו. אני חושבת שזה מאוד חשוב שהנוער ידע מה היה שם. שלא יהיה יותר".

"חשוב שהדור הצעיר יבין את תחושת הדאגה וחוסר הביטחון של אותם הימים"

אורה פרסוב, נזכרת באותו יום כיפור בו נפרדה מבעלה בפתח הבית ברמתיים. "היינו גרים במושבה רמתיים. מאחר שגרנו בסמוך לכביש ארבע, הוא הרגיש תכונה מסוימת בכביש מאוד מוקדם בבוקר", היא מספרת אודות בוקר משונה. "בשעה עשר בבוקר הייתה לו תחושה שקורה משהו. בשעה 11 הוא דיבר עם המפקד שלו שהוא היה הסגן שלו. הוא אמר לו שקורה משהו. מיד אחר כך הוא לבש מדים, הוא חיכה לו למטה. כשהוא הגיע, הם עלו על הרכב ונסעו".

בחודש שלאחר מכן, רמי לוחם בסיני ביחידת אחזקה שסיפקה אספקה לכוחות שריון באזור התעלה בהיותו סרן במילואים. במהלך התקופה הזו, התקשורת בין רמי לבין המשפחה היא רק בכתב, בגלויות שמחולקות לחיילים על מנת שיעבירו דיווחים הביתה, מיד לאחר שהצנזורה הצבאית עוברת על כל מכתב בדקדקנות יתר. בחצי השנה שלאחר המלחמה רמי נשאר בשירות מילואים פעיל בסיני, כאשר הוא היה מגיע לעתים רחוקות הביתה ליום או יום וחצי וחוזר לסיני. "הוא היה מגיע הביתה, הוא היה מלא בפשפשים. הוא היה מסיר את הבגדים בחצר, הוא היה שם את הבגדים שלו בשקית ומרססים אותה היטב. הוא היה מיד נכנס למקלחת כדי שהפשפשים לא יתפזרו בבית".

גברים לא מרכלים

בבית, מחכה לו אורה עם ארבעת ילדיהם שכותבים לו מכתבים ונרגשים מכל כתב שמגיע מהחזית הביתה.

אורה שיתפה אותנו במכתב שכתבה ביתה מַעָיְָנַה שהייתה בזמן המלחמה בת 17. במכתב היא משתפת אותו במצב בעורף:

"התקלחתי ועכשיו 'מבט', וכולנו למטה, מלבד אלעד (הבן הצעיר, היה אז בן 3).
מיכלי מנפנפת ברגליה, יוסי מחטט בציפורניו ואמא מקשיבה. אני – אני. אתה יודע.
עכשיו מביאים את סיני ואנחנו מחפשים אותך. אם תראה איזו מצלמה, תדחף קצת. לפחות שם, אם לא כל יום בתור לאוטובוס.

המצב פה בסדר. כולן מרכלות והגברים שנשארו משתתפים בלי שום בושה או שמירה על חוקי מינם הגברי (כידוע לא מרשים לגברים לרכל). ברמתיים הקטנה הרגו כבר את חצי צה"ל לפחות. בין ההרוגים של יחידת הארטילריה המקומית: אריאל שרון, אסי דיין (אשר לא ידוע אם הוא נעדר, נחטף, נשבה או נהרג, או נפצע וכו') ועוד כמה תושבים מקומיים".

 עוד מכתב שמעבירה לנו אורה הוא מכתב מבעלה רמי חמישה ימים לאחר תום המלחמה:

"היום יצאתי קצת לסייר בשטח והייתי על הכביש לעיר סואץ (תסתכלו במפה). נסענו לאורך הכביש כמעט עד העיר ובדרך נכנסנו לשפת הים (האגם המר הגדול). דומה מאוד לנוף הכנרת: בוסתנים ופרדסים ווילות מתקופת הבריטים. לכל אורך הכביש מחנות צבא מתקופת הבריטים וחושות של מצרים מסכנים ועלובים. הכל מלוכלך בצורה נוראה".

רמי משתף את המשפחה בנופים של סיני

רמי חזר הביתה בתום שבעת החודשים כשאת שאר הסיפורים הוא סיר למשפחה בעל פה. לפני מספר שנים הוא נפטר. לאורה היה מאוד חשוב לחשוף את המכתבים כדי להמחיש את האווירה הקשה, את אי הוודאות בעולם נטול הרשתות החברתיות כשהמרחק בין הבית לבין החזית – רחוק הרבה יותר. "חשוב להעביר  זה לדור הצעיר שפחות מכיר את המצב הזה, את חוסר הביטחון ואת הדאגה הגדולה".